למה צריך קהילה?

יש צורך להעצים את הקהילה, ההשתייכות אליה, החיים והעשייה בתוכה

ארבעה מעגלי חיים קרובים מקיפים את האדם: המעגל האישי – הפרטי, המעגל המשפחתי, המעגל הקהילתי, ומעגל הלאום והמדינה.

אלו הם ארבעה מעגלי השתייכות והתחברות, שהרי אין האדם חי ומתפקד כעלה נידף ותלוש, אלא כמוהו כפרי הקשור, יונק, מחובר ונובע משורשים, ענפים, גזע וכן הלאה.

במשך אלפיים שנה בהן לא הייתה לעם היהודי מדינה, היה לו תחליף- מדינה בזעיר אנפין- הקהילה.

מסגרת ההשתייכות של כל יהודי הייתה הקהילה. בה הוא נולד, התחנך, עלה לתורה בבר מצווה, התחתן, ובאחרית ימיו שם גם נקבר. הקהילה הייתה עבור האדם והמשפחה מעין מדינה קטנה. היו לקהילה מנהיגים- רבנים, עסקנים, גבירים  ודומיהם, היו בה בעלי מלאכה וסוחרים, אנשי ונשות חסד, מורים ומלמדים, ומוסדות קהילה וחסד מגן ילדים ועד חברה קדישא.

מעגל הקהילה היה מעגל חיים והשתייכות פלאי ששרד אלפי שנים. הקהילה לקחה אחריות על חבריה, פדתה אותם מהשבי, דאגה ליתומיה ולקשישים שבה, ונתנה משענת ומעטפת תמיכה חמה ומחבקת לחבריה.

ברכה רבה מאד באה לעם היהודי עם הקמת המדינה. זו לקחה על עצמה, באמצעות מוסדותיה- הצבא, קופות חולים, ביטוח לאומי, משרד הרווחה, וכן הלאה, לדאוג לתושביה, ולביטחונם, גם אם זה יצריך מבצע גבורה באנטבה.

ובצד הברכה הגדולה הזו- נוצר חיסרון מאתגר.

אנשים רבים הפסיקו להשתייך לקהילה, ולא חשים מחויבות וצורך לתרום ולקחת אחריות. יש מי שכבר דואג- העירייה, המדינה, הממשלה, ביטוח לאומי וכן הלאה. את המסגרת הקהילתית האינטימית בה כולם הכירו את כולם, החליפו בניינים רבי קומות ומעליות, בה יכול אדם לגור שנים רבות בקומה 24 דירה 85, בלי שאף אחד יכיר אותו, ובלי שהוא יכיר אף אחד מלבד שלום מקרי ורפה לאיזה שכן במעלית. עם כל הכבוד לחברים לעבודה, ולחברות לחוג כזה או אחר- זה  לא תחליף לקהילה.

לחברת אנשים חפצי חיים והמשכיות, חייבת להיות מסגרת הכרחית המחברת בין הפרט והמשפחה לעם ולמדינה- וזו הקהילה. אל הקהילה משתייכים, לתוך עשייתה יוצקים משמעות, היא הכתובת לנתינה ולחיי החברה, ובעת הצורך היא מסגרת ומעטפת ההגנה והתמיכה.

עם הקמת העם במדבר, יחזור משה רבנו במילות הקוד שלו מספר פעמים על מסגרת החיים הזו, ולכינוס העם הוא יקרא- קהילה- 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה'.

המעמד הגדול בעם ישראל המתרחש בירושלים פעם בשבע שנים, בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה, נקרא 'מעמד הקהל'- 'הַקְהֵל אֶת-הָעָם'.

חג הפורים המתקרב, מזכיר לנו את מילת הקוד הזו שוב, כאשר בשעותיה הקשות של האומה הניצבת בפני גזירות השמדה, ייזכר העם בסוד ובכוח הקהילה- "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם… וַיִּקָּהֲלוּ  הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן… נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם… וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ... וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".

בעולם של אינדיבידואליזם ואגואיזם, של חיי עיר מנוכרים, של 'חיה ותן לחיות' במובן השלילי היוצר ריחוק וניכור, כאשר אדם יכול להסיר מעצמו אחריות לכלל בנימוק שזה תפקידה של המדינה ויש 'מישהו' שיעשה את זה, במיוחד במציאות חיים שכזו- יש צורך כפול ומכופל לחדש, לחזק ולהעצים את הקהילה, ההשתייכות אליה, החיים והעשייה בתוכה, כי היא הגורם המחבר את הפרט אל הכלל ואת הכלל אל הפרט, והיא הנותנת מקום לעשייה ומשמעות.

(ויקהל תשפ"ב)