הכנסת האורחים המושלמת

אברהם אבינו מלמדנו גם איך עושים 'הכנסת אורחים'- בזריזות, בחשק, בשמחה, בהתלהבות, מתוך אהבת אדם ונתינה אין סופית

אוהלו של האדם הוא מבצרו, ופתַח הָאֹהֶל הוא אולי המקום הכי חשוב ואסטרטגי באוהל ובבית.

שם, בפתח האהל נקבע מה ומי ייכנס אל תוך הָאֹהֶל-הבית פנימה ומה יישאר בחוץ, מה ייצא מהבית החוצה, ומה יישאר בתוכו. שם גם מתבצעת אחת המצוות הראשונות שנלמדות מאברהם ושרה אבות האומה- מצוות הכנסת אורחים.

בעולם המודרני, הסובל מניכור בין דיירים אנונימיים המתגוררים טכנית יחד בבניינים רבי קומות, של חסמי אינטרקום, מצלמות, כלבי שמירה וכן הלאה אמצעי הגנה המותקנים בפתח האוהל-בית, התמסמסה לה המצווה האנושית והחברתית הזו של הכנסת אורחים.

זה מאד יפה, חשוב ונעים להזמין הביתה חברים, בני משפחה, מכרים, ולהנות מחברתם. גם זו מצוות הכנסת אורחים חשובה אבל לא רק זו הייתה 'כוונת המשורר'.

הרעיון הטמון ביסודה של מצוות הכנסת אורחים הוא להזמין ולהכניס הביתה לאו דווקא אנשים מהמעגל החברתי והמשפחתי המוכר, אלא  אנשים לא מוכרים, לתת להם מקום בבית ובלב, להכיר אותם, לספק את צרכיהם, להקשיב לסיפורם, ללמוד מהם, ולהרחיב את המעגל האנושי והחברתי.

זו לא חכמה להזמין הביתה את המשפחה והחברים. האתגר הוא להזמין ולהכניס הביתה דווקא את הלא מוכרים, את השקופים, את הרחוקים יותר,  ואיתם ליצור קשר והיכרות. אחת הסיבות לניכור החברתי והאנושי בעולם המודרני היא העובדה שהפסקנו להזמין ולהכניס אורחים הביתה, מעבר למשפחה ולמעגל החברתי הקרוב.

הפסקנו להכיר אנשים חדשים, ללמוד על עולמות אחרים, להקשיב לסיפורים אנושיים, ולהכיר אנשים מקרוב מעבר לסטיגמות, לדעות הקדומות, לשטחיות, ולהמולת הרשתות החברתיות.

הפסקנו להזמין אורחים ממעגלי חיים רחבים ורחוקים יותר, ואיבדנו יכולת של מגע אנושי פשוט ובלתי אמצעי בין בני אדם, המביטים אחד לשני בעיניים, ופותחים את ביתם ואת ליבם איש לרעהו, ובכך מיישמים את הנחיית חז"ל- 'וּקְנֵה לְךָ חָבֵר'.

אברהם אבינו מלמדנו לא רק את הערך הגדול הזה של הכנסת אורחים. הוא גם מלמדנו איך עושים זאת– בזריזות, בחשק, בשמחה, בהתלהבות, מתוך אהבת אדם ונתינה אין סופית- "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה..וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה.. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.. וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ…".

מילות שירו של יורם טהר לב 'צל ומי באר', מתכתבות ומשלימות את דמותו, מידותיו וערכיו של אברהם אבינו, כפי שבאים לידי ביטוי במילות הפסוק לעיל:

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר,
מי שסוכתו נופלת, חרש יכנס בדלת, ותמיד יוכל להישאר.
זה הבית שבנינו, זה האורן שנטענו, זה השביל וזוהי הבאר,
מי שבא לפה אחינו, מי שבא יסב איתנו, והשער שוב לא ייסגר".

(וירא תשפ"ב)