מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)כמי שנטל חלק כלוחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, במלחמת לבנון הראשונה ובמערכה בלבנון, וכמי ששירת כלוחם 1,000 ימי מילואים כמעט עד גיל 50, אני מרשה לעצמי להביע דעה בסוגיה הרובצת לפתחה של החברה הישראלית למן היום שבו ויתר דוד בן-גוריון ל-400 אברכים ש"תורתם אומנותם" על שירות צבאי.
החברה החרדית, ששיעורה בקרב החברה הישראלית הולך וגדל, הפכה למגזר שכל כולו "תורתו אומנותו", זאת בשעה שמדינת ישראל מוקפת מכל צידיה במדינות אויב שכל מטרתן להשמיד את ישראל, וצורכיה הביטחוניים של ישראל הולכים וגדלים עם השנים. הסוגיה הזו, הרגישה מאין כמוה, מגולגלת לאורך עשרות שנים כתפוח אדמה לוהט מבית המשפט לכנסת ובחזרה, ובאורח פלאי ממש הצליחה להתחמק מהרדאר הישראלי בלא שתיפול שערה משערות ראשם של אלה ש"תורתם אומנותם".
אחרי מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בשמחת תורה לא תוכל עוד החברה החרדית לצפות מן הצד במלחמות ישראל, והחברה הישראלית לא תוכל עוד לשאת את התחמקותה של החברה החרדית מלהיכנס אל מתחת לאלונקה. הקונספציה הישראלית, לפיה המלחמות הן מאחורינו ופנינו לעתיד של שקט ופריחה, קרסה גם היא יחד עם הקונספציה שמאחורי מחדל שמחת תורה.
יש הרואים במלחמת "חרבות ברזל" את מלחמת השחרור השנייה, ויש הרואים בה את המשך מלחמת השחרור. כך או כך, מדינת ישראל נכנסת לתקופה שאין יודע את סופה, של מלחמת קיום אכזרית בכל החזיתות. תקופות השירות הצבאי המקובלות כיום בסדיר ובמילואים אינן נותנות עוד מענה לצרכים הצבאיים הגוברים. בכוונת מערכת הביטחון להאריך את תקופת השירות הסדיר לשלוש שנים, את תקופת שירות המילואים עד לגילים מתקדמים יותר מכפי שמקובל היום, ואף להאריך את תקופת שירות המילואים השנתית של הנושאים בנטל. החברה הישראלית הכללית לא תשלים עוד עם מצב בו החברה החרדית תוסיף לעמוד מנגד.
הציונות הדתית מגמגמת. חלקים נרחבים בה, ובעיקר רבנים, מתקשים להוציא מפיהם אמירה ברורה, בהירה וצלולה הקוראת לחרדים להתגייס
אתוס לימוד התורה המקודש על ידי החברה החרדית מוסבר על ידה בעיקר בהיות לימוד התורה חלק בלתי נפרד ממערכת ההגנה הישראלית. יורשה לכותב שורות אלה להביע את דעתו, כי גם אם הם מאמינים בכך, לא זה מה שעומד מאחורי אי התגייסותם של צעירי המגזר החרדי לצה"ל.
שורשיו האמיתיים של אתוס הזה נעוצים בפחד עמוק מפני התרסקות החברה החרדית אם בניה יתגייסו לצבא, שכן סביר שיושפעו שם מערכי החברה הישראלית הכללית ומתרבותה ולתפיסת החברה החרדית, "ייצאו לתרבות רעה". הסתגרות היא נחלת החברה החרדית כבר יותר ממאתיים שנה, מאז הגיחו לעולם תנועות ההשכלה, הרפורמה, החילון וההתבוללות.
לתפיסתי, פחד זה של החברה החרדית מעלה שאלות קשות בדבר עומקה של יראת השמיים החרדית, שאינה מעיזה להישיר פניה אל פני המציאות, וסוד קיומה היא ההסתגרות. החברה החילונית הישראלית, שלימוד התורה אינו בעל ערך רב בעיניה, כבר מתקוממת ואין בכוונתה להרפות, והיא תביא את החברה הישראלית למשבר כל עוד לא יתוקן העוול הזה.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי חלק מהחברה הזו, בגילויי הסרבנות שלה בתקופה שקדמה למלחמת "חרבות ברזל" סיפקה, שלא ברצונה, תחמושת לסרבנות הגיוס החרדית, בקבעה כי יש עקרונות המצדיקים סרבנות גיוס. לחברה החילונית יש עקרונות. גם לחברה החרדית יש עקרונות.
כשלעצמי אני סבור שאיננו משרתים בצבא כדי לשרת ממשלה או רעיון. אנחנו משרתים כדי להגן על סבינו וסבתותינו, הורינו, נשותינו וילדינו מפני אויבינו. סרבנות למען עיקרון פירושה הטלת משימת ההגנה על זולתנו. האויב לא נעלם.
עם זאת, החברה החילונית נכנסה, כצפוי, במלחמת "חרבות ברזל", יחד עם הציונות הדתית, אל מתחת לאלונקה. היהדות החרדית, ברובה המכריע, ניצבת מנגד.
הציונות הדתית, שלימוד התורה הוא בעל ערך בעיניה, מגמגמת. חלקים נרחבים בה, ובעיקר רבנים, מתקשים להוציא מפיהם אמירה ברורה, בהירה וצלולה הקוראת לחרדים להתגייס, לפחות לעבור למתכונת ישיבות הסדר.
שורשיו של הגמגום עמוקים הרבה יותר מכפי שהם נראים. הם מצביעים על תחושה שדרכה של הציונות הדתית היא דרך של "בדיעבד", של פסיחה על שתי הסעיפים, על רגשי נחיתות אל מול יהדות חרדית הלנה לכאורה באוהלה של תורה.
הגיע הזמן שהציונות הדתית תתנער מהתחושות הללו ותתחיל להאמין בדרכה. על הציונות הדתית לקרוא לחרדים להצטרף לשורות המגינים ולשרת בצה"ל, לקרוא לכל בעל כושר קרבי חרדי להתגייס ליחידה קרבית.
אי הצטרפותם לצבא היא הטלת עול כבד יותר עלינו. זוהי עמדה בלתי מוסרית בעליל.
שאלתו של משה רבנו לשבטי ראובן גד וחצי מנשה מלפני יותר מ-3,000 שנה, שאלה שאין מוסרית ממנה, ממשיכה לרחף בחלל עולמנו והיא רלוונטית יותר מתמיד: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"
