אתם מהאנשים שמדברים בבית כנסת?

הנכון הוא לא להתבונן אל ה"אחר" אלא אל נפשנו פנימה

מעשה מפורסם מחצר חסידותו של רבי יצחק מברדיצ'ב מתאר את תגובתו למנהגו של עגלון מסוים. עגלון זה נחפז ליום עבודתו, ועל כן תוך כדי התפילה היה משמן את גלגלי העגלה. התנהגות זו נראתה פסולה בעיני הבריות, אך מאורן של ישראל הביט אליה ואמר: ראו את זכויותיהם של ישראל ועד כמה צדיקים הם – אפילו בשעה שהם משמנים את גלגלי העגלה הם מתפללים.

עם הסיפור הזה צריך לנהל דו-שיח. 'מתנגד' היה אומר שהוא שגוי מתמטית. בסופו של דבר, אפשר שישראל קדושים ואפילו בשעה שהם משמנים את גלגלי העגלה הם מתפללים, אך למעשה לא התפללו בשעת תפילה, ועגלון זה למעשה לא היה בתפילת שחרית כראוי. אין זה נכון אפוא ש"אפילו" בשעה שהם משמנים, כי בפועל רק בשעה שהם עוסקים בגלגלים הם מתפללים. לעומתו, חסיד של ממש לא היה נכנס לחשבונות אלה, ורק מתפעל מאור החסד של רבי יצחק זצ"ל, ומהדרך בה הוא לימד להביט אל הבריות.

הבה נעתיק את הסיפור לבית הכנסת, ולעולם הדיבורים בתפילה ובקריאת התורה: האם היה הרבי מתפעל ממתפללי בבתי הכנסת שלנו, שהלוא אפילו בשעה שהם מדברים הם נמצאים בתפילה ובקריאת התורה, או שהוא היה מביט על הגיחוך והביזוי שבדבר, והיה אומר כי קדושת בית הכנסת ועבודת השם שבלב שהיא יסוד התפילה – אינה אפשרית כלל בדרך שכזו? האם היה מביט בעין טובה על אלה שלפחות מגיעים לתפילה ולא נותרים בביתם כדי לדבר, או שהיה מוחה על החמצת ההזדמנות לשמוע את קריאת התורה ולהתחדש בקבלתה מחדש? ומה עם ההפרעה לאלה שכן באו לבית הכנסת כדי להתפלל, והמדברים מפריעים להם כל הזמן?

סוגיה זו נוגעת לדרך בה אנו מתבוננים על האחרים, ואפשר שעצם העובדה ששתי האפשרויות קיימות קוראת לנו לנוע בשתי הדרכים גם יחד: לשמוח על היות בית הכנסת חלק בלתי נפרד מריטואל החיים, ולהעריך את הזמן שאנשים מגיעים לתפילה על אף שהיו יכולים לעשות דברים אחרים לחלוטין, ובד בבד לכאוב את המציאות שיש בה גם פגיעה בקדושת התפילה ובקריאת התורה, וגם החמצת ההזדמנות להתנער מבחינה רוחנית, לעמוד בפני ריבונו של עולם ולפתוח בפניו את נשמתנו, ולהאזין לקריאת התורה המשחזרת את נתינתה בכל שבוע מחדש.

אך בעיקר – הנכון הוא לא להתבונן אל ה"אחר" אלא אל נפשנו פנימה. הזמן שאנו נמצאים בהתאחדות הקהילתית המיועדת לתפילה ולקריאת התורה הוא זמן איכות, ואפשר לכונן אותו כ"גרעין הזמן ופריו" כדברי רבי יהודה הלוי. הוא יציאה משגרת החיים והתכנסות לתוך הקשר הכפול עם הקב"ה: בין כשאנו פונים אליו בתפילה, ובין כשאנו מאזינים לדבריו בקריאת התורה. בשעה שאנו עצמנו נקבל על עצמנו שלא להסיח את הדעת משני ההיבטים של הקשר הזה נמצה את ההתרחשות הזו במלוא עוצמתה, ולא נשחית אותה בעיסוק בנושאים עליהם אנו מדברים עם הסובבים אותנו, שאת זה נעשה במקומות אחרים.

(ויקהל תשפ"ב)