הסיבה שיהודי אתיופיה התפללו בלי נעליים

בסוף פרשת פקודי, לאחר שנשלמו כל ההכנות וכל הפעולות נעשו בדיוק על-פי הציווי הא-לוהי, מתארת הפרשה כיצד ירד הא-לוהים, וכיסה בענן את המשכן. השראת השכינה מתרחשת רק לאחר רשימה ארוכה ומורכבת של פעולות אותן מבצע משה רבינו בהתאם להוראות שנותן לו ה'. כלומר, הסוד להשראת השכינה הוא אימוץ של תודעה של הכנעה; האדם המאמין מבצע וממלא אחר רצפט של הפעולות הדתיות מה שמאפשר לו לזכות בהשראת השכינה.

עם זאת, במדרשי חז"ל רבים עולה תמונה הפוכה, שדווקא אי השלמה עם המצב, מתוך תודעה של כבוד – היא הסוד להשראת השכינה. כלומר, דווקא שלילת מקומו של העל-טבעי, יש בה קשר לאחריות האנושית מול התגלות הא-ל.

מיהו המאמין האידיאלי? זה בעל תודעת ההשלמה שמקבל כל דבר כדברי א-לוהים חיים, או זה בעל תודעה החוצפה, שמעז להקשות ולשאול? דומני ששאלה זאת יש בה לבחון מחדש את גבולות האחריות שבין האדם לא-ל. ננסה לענות עליה תוך כדי דיון בדין חליצת נעליים במנהג יהודי אתיופיה.

בבתי כנסת (מסגיד – יצולת בית) של בית ישראל אין כיסאות או ספסלים. המתפללים נהגו לעמוד כל זמן התפילה על רגליהם. לפני הכניסה לבית הכנסת נהגו לחלוץ נעליים. שאלתי את סבי ז"ל על מקור המנהג, והוא השיב לי שעל פי המקורות אסור להיכנס למקום קדוש בנעליים. תשובתם של מנהיגי הקהילה הייתה דומה לתשובתו של סבי. הניגוד בין מנעל לקודש מופיע כבר בתנ"ך במספר מקומות. אצל משה מול הסנה הבוער ("וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" [שמות ג, ה]) ואצל יהושע במפגש עם שר צבא ה' (יהושע ה, יג). מכאן ככל הנראה למדו חז"ל שיש חובה לחליצת נעליים במקומות קדושים. ויש עוד מנהגים שיש להקפיד עליהם במקומות קדושים. למשל, על הר הבית משום קדושתו נכתב במשנה: "לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו". נראה שבית ישראל, כמו חז"ל, תופסת את בית הכנסת כמקדש מעט, והתפילה בו נתקנה כתחליף לפולחן המקודש בבית המקדש שחרב. מובן אפוא מדוע בבית ישראל נהגו לחלוץ מנעלים לפני הכניסה לבית הכנסת.

לפיכך, היה אפשר לצפות שאיסור נעילת מנעלים בבית הכנסת יחול גם בקהילות אחרות האוחזות במסורת התלמודית (רובו של העולם היהודי), אולם, כידוע, מנהג זה לא נשתמר בקבוצות אחרות בעולם היהודי. יתרה מזו, המשנה אוסרת לעבור לפני התיבה בלא מנעלים: "האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור העושה תפלתו" (משנה, מגילה ד, ח). מהו, אם כן, השינוי אשר התרחש בהיגיון הפנימי של כל קבוצה ביחס לקדושת בית הכנסת? סבורני שהמפתח לתשובה מצוי בשתי תפיסות שונות של מקומו של האדם לפני הא-ל – תודעה של כבוד ותודעה של כניעה.

על רקע הקשר בין חליצת מנעלים לבין ביזוי והשפלה גרס יעקב צבי מקלנבורג בעל הכתב והקבלה (שמות ג, ה): "של נעליך. כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל ובמקדש לא היו נכנסים אלא יחפים והיא הוראת ההכנעה למי שעומד לפניו". רוצה לומר, ההליכה בשוק בלא מנעלים היא בגדר ביזוי והשפלה, ולכן לפי הכתב והקבלה מובן מדוע הכניסה למקדש היא הוראת הכניעה. כך גרס אף ארליך: "תפילה במנעלים, בייחוד נעליים הדורות, משקפת תודעה של כבוד. ומאידך נוהג התפילה בתעניות ונוהג האבלים משקפים את התודעה ההפוכה. לפיה חליצת נעלים, הסרת המגן מהרגל והעמדת האדם במצבו הטבעי הפגיע הינה הדרך לבטא הכנעה".

המסורת התלמודית, שלפי הרטמן אוחזת בדגם של הקיום הייעודי, כלומר, הגישה האנתרופוצנטרית, חרף ההקבלה בין מעמדו של בית הכנסת לבית המקדש וחרף העובדה שהתפילה נתקנה כתחליף לפולחן המקודש בבית המקדש, מבטלת איסור מנעלים בבית הכנסת. הרמב"ם פסק, על פי דברי חז"ל, שמותרת הכניסה עם מנעלים לבית הכנסת: "מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך, ומותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ואם היה צריך לרוק, ירוק בבית הכנסת" (רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים יא, י).

אני סבור כי השינוי בהיגיון הפנימי של כל קבוצה ביחס לקדושת בית הכנסת וביחס לעצמה הביא לשינוי הפרקטיקה הדתית בכל קבוצה, בין יהודי אתיופיה ובין המסורת הרבנית. דומני שדווקא תודעת ההכנעה, באופן פרדוקסאלי, היא שיוצרת סוג של הרחבת גבולות; האני (האגו) הוא סוג של השראת השכינה. אומרים חז"ל שהשכינה מיללת על בעל הגאווה. "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא, ה): 'גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל'" (סוטה ה). עם זאת, שתי התודעות חשובות לכולנו ואנו זקוקים לשתיהן. האתגר הוא במציאת האיזון והעיתוי בין שתיהן. יהי רצון שנזכה לתוספת ותגבורת של השראת שכינה בישראל, ובעולם כולו.

(פקודי תשפ"ב)