איך מצליחים?

עשייה אנושית – תפילה לה' – עזרה ממרום. אלה הם שלושה שותפים בכל הצלחותיו של האדם

כולנו מכירים את התסכול שנוצר כאשר השתדלנו לבצע משימה מסוימת, ולמרות הזמן הרב שהקדשנו והמאמצים הרבים שהשקענו, המשימה לא צלחה. אפשר להכפיל במיליונים את התסכול של כל בני ישראל אחרי שכולם תרמו כסף וזהב וחומרים יקרי ערך נוספים, טרחו ועמלו משך חצי שנה בכל מלאכה, בקדחתנות, באומנות ובאמנות בבניית המשכן וכל כליו ואביזריו, ונראה היה שכל ההשקעה ירדה לטמיון וכל המאמץ היה לשווא. נקל לשער את מצבם אחרי שהציפיות שלהם היו בשמים, והתוצאות התרסקו על הקרשים.

המדרש מספר שכאשר הגיע הרגע הגורלי של הקמת המשכן, בני ישראל לא היו מסוגלים להקימו: "כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו… היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל… התחילו מסיחין ומרננין ואומרים: ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה, ואמר לנו כי הקב"ה יורד מן העליונים ושורה בתוך יריעות עזים שנאמר 'ושכנתי בתוכם'" (תנחומא פקודי יא).

מאליה עולה השאלה: לשם מה הביא אותם הקב"ה למצב המתסכל בו עבודתם העצומה מגיעה למבוי סתום? נראה לי שהיה בכך מסר חשוב לשעה ולדורות: בל יחשוב האדם שהוא מסוגל להרים מפעלים כבירים בכוחותיו שלו. גם כשאנו מתאמצים ועושים הכול כמו שצריך, יש צורך להתאזר באורך רוח ולהיעזר בבורא עולם כדי להגיע לתוצאה המקווה.

המדרש ממשיך ומסביר כיצד אפילו משה עמד נבוך ואמר: "רבש"ע, איני יודע להעמידו, אמר לו: עסוק בידיך ואתה מראה להעמידו והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימתו". אף כאן מתעוררת תמיהה גדולה: מדוע היה נחוץ שמשה יבצע פעולה תיאטרלית, שבה הוא "כאילו" מקים את המשכן, וכי צריך היה משה לעשות רושם על מאן דהו?

בתשובה לשאלה זו טמון מסר משלים למסר הקודם: כשם שחשוב שבני ישראל יבינו שבכוחות עצמם הם לא יכולים לעשות הכל, והם צריכים תמיד שיד ה' תסייע, כך עליהם להבין שה' לא יעשה הכל מבלי שהאדם "ייתן יד". למרות שהמשכן הוקם בדרך נס, ולמרות שהאדם הראוי ביותר לנס, הוא שבא להקימו, עדיין נדרשה פעולה אנושית. תרגיל ההקמה בא ללמד שגם כשיש סיוע גדול משמים, אין האדם רשאי לשבת בחיבוק ידיים. כדי להצליח לא די בפעולה אנושית, אך אי אפשר להצליח בלי פעולה אנושית.

עם סיום מלאכת המשכן הצטרפה לשתי התובנות הללו הצלע השלישית, כאשר משה בירך את בני ישראל ואמר: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, (תהלים צ יז) ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו וגו" (תנחומא, שם). ובפעם השלישית תהליך ההקמה מעלה שאלה: מה צורך יש בברכה זו? הרי התורה כבר הדגישה על כל פרט וכלל במלאכת המשכן שבני ישראל עשו "כאשר ציווה ה'", וה' הבטיח השראת שכינה במשכן, אם כן מדוע היה צורך בבקשה מיוחדת שהשכינה תשרה, הרי ה' בוודאי מקיים הבטחותיו, והשכינה אמורה לשכון באופן טבעי ואוטומטי?

התובנה שעולה משאלה זו היא שכדי שפרויקט יצליח לא די בצירוף של פעולה אנושית נכונה וסיעתא דשמיא גדולה. יש צורך בגורם שלישי והוא התפילה. גם אם האדם עשה את כל מה שנדרש ממנו, ואף אם הקב"ה היה בעזרו, עדיין ההצלחה מחייבת פניה לבורא עולם בתפילה.

הקמת המשכן מלמדת אפוא על החוט המשולש שלא במהרה יינתק: עשייה אנושית – תפילה לה' – עזרה ממרום. אלה הם שלושה שותפים בכל הצלחותיו של האדם ובכל תכנית ומשימה שרוצים להגשימה. אם אחרי תכנון והשתדלות תוך השקעת מאמצים, מגיעים למבוי סתום ונוצרים כעסים ותסכולים, יש להגביר תפילה לעזרה ממרומים. רק כאשר מתקיים השילוב הקדוש של עשייה, תפילה וסיעתא דשמיא אפשר להקים דברים גדולים, ולזכות שתשרה שכינה במעשה ידינו.

(פקודי תשפ"ב)