הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
אמרה רווחת היא: "מי שרוצה להאמין, לא יפריעו לו השאלות, ומי שרוצה לכפור, לא יועילו לו התשובות". מי שרוצה להאמין בדבר מסוים, לאו דווקא בהקשר הדתי, מחפש רק אישור לאמונתו: כל מה שהוא צריך זה איזה מקור או ראיה שתומכים בה, אפשרות להסביר את העובדות לשיטתה, ומבחינתו זה מספיק. ואילו מי שאינו רוצה לקבל אמונה זאת, כל מה שהוא צריך זה מקור שאומר אחרת או אפשרות לפרש אחרת, וזה מספיק לו. כלשונו של היידט; הרוצה להאמין שואל "אני יכול להאמין בזה?" ואילו מי שאינו רוצה שואל "אני חייב להאמין בזה?". הראשון מחפש רשות להאמין, השני מחפש לברוח מאזיקי האמונה.
חשוב להבין זאת, משום שבנושאים רבים – מה לעשות – השכל לבד אינו יכול להגיע להכרעה חד-משמעית. בתחומים שסביבם מתחוללים הוויכוחים הגדולים, בדרך כלל אין ראיה ניצחת לטובת אחד הצדדים, שסותמת את כל הפרצות של הצד השני באופן מוחלט. אילו הייתה כזו, הוויכוח היה מן הסתם מוכרע מזמן. מה שיש לכל צד הוא סדרה של טיעונים כאלה ואחרים, חזקים יותר או פחות, שכנגדן סדרה של קושיות וספקות מהצד השני. זו לא מתמטיקה, ואין נוסחה מוסכמת שתוכל לקבוע מי הצודק, אלא לכל היותר "נקודות סבירות" לכל אחד מהצדדים. הבעיה היא שלפעמים אין אפילו הסכמה לגבי מה נחשב סביר ומה לא. גם זה עניין של הנחות יסוד ודעות קדומות. יש אנשים שמבחינתם ניסים או השגחה הם דבר כל כך לא סביר, שהם יעדיפו להאמין בקונספירציות או בצירופי מקרים חריגים ובלבד שלא יקבלו אותם. ואילו אחרים יאמרו שניסים הם דווקא דבר סביר ביותר, ואילו צירופי מקרים כאלה הם רעיון מופרך.
לכן, צריך להשתחרר מהרעיון כאילו הדרך לאמונה היא באמצעות בירור שכלי יסודי ללא דעות מוקדמות. ראשית, אין דבר כזה "ללא דעות קדומות" – תמיד ישנן הנחות יסוד כלשהן. ושנית, אף בירור כזה לא יוביל למסקנה חד-משמעית. על מנת להאמין, נדרשת הכרעה, בחירה, רצון. הרי זה כמו לתת אמון בבן אדם, ולהחליט אם לסמוך עליו או לפקפק בכל דבריו. האמונה לא תכפה את עצמה עלינו הר כגיגית, אלא עלינו לקבלה מרצוננו כבימי אחשוורוש. ואז לא יפריעו לנו השאלות.
(צו תשפ"ב)
