מה היה קורה בלי שמות?

הקריאה בשמות מבטאת את היכולת שלנו לראות מעבר לתופעות החיצוניות

מה היה קורה אילו לא היו שמות לחגים? תארו לעצמכם שלא היו מושגים כמו "פורים", "פסח" או "ראש השנה", אלא פשוט מצוות אותן עושים בתאריכים מסוימים: בי"ד באדר קוראים מגילה ושולחים משלוחי מנות, בט"ו בניסן מפסיקים לאכול חמץ למשך שבוע, בא' בתשרי תוקעים בשופר, וכן הלאה. איך זה היה משפיע עלינו? מבחינה מעשית, לא היה שום הבדל: הרי היינו עושים את אותן מצוות באותה צורה, ומה זה משנה אם קוראים לאותו תאריך "פורים" או "פסח" או שאין לו שם מיוחד? אבל מבחינה מנטלית, אני חושב שזה היה מאד משמעותי.

אנחנו מתייחסים לחגים לא רק כאל "תאריך שבו עושים כך וכך", אלא כאל זמנים שיש בהם משהו מיוחד בפני עצמם. המצוות לא נתפסות כמה שעושה את החג, אלא כביטוי שלו – פורים ופסח הם זמנים מיוחדים, מהות מיוחדת שמופיעה בעולם, ולכן מקיימים בהם את המצוות הללו. גם אם חלילה אף אחד לא היה מקיים את המצוות באותם תאריכים, עדיין היה זה יום מיוחד, כשם שהשבת היא יום מיוחד גם אם מחללים אותה. לכן יש לחגים הללו שמות, משום שהשם מבטא את המהות של הדבר, שמעבר לגילויים החיצוניים והמעשיים שלו.

כך גם לגבי שמות של דברים אחרים, כולל בני אדם. תארו לכם שלא היו שמות לאנשים, אלא היו מתייחסים אליהם רק בתור "ההוא הגבוה הרזה עם השיער השחור", "הבת הג'ינג'ית של האופה שגר ליד התחנה", וכן הלאה. יתכן שכולם היו מצליחים לזהות אחד את השני, אבל התחושה הייתה שמשהו חשוב הלך כאן לאיבוד. האדם אינו רק מכלול התכונות הגופניות וההקשרים החברתיים שלו. יש לו מהות מיוחדת, שאותה מציין שמו, וכל התיאורים הנוספים שלו הם רק מקרים חיצוניים ולא מהותיים. גם אם הופעתו החיצונית, עיסוקו וקשריו ישתנו, במהותו הוא יישאר אותו האדם, כי יש לו שם, יש לו מהות.

אדם הראשון נתן שמות לכל הנבראים, ומאז טבועה באדם הנטייה לתת שם לכל דבר. הקריאה בשמות מבטאת את היכולת שלנו לראות מעבר לתופעות החיצוניות, ולעמוד על מהותן הנבדלת, האידיאית, של כל הדברים. כדאי לשים לב לכך, ולדעת לקרוא לכל דבר בשמו הנכון, שמייצג אותו כראוי.

(שמיני תשפ"ב)