איזה סוג של מתפללים אתם?

התפילה היהודית מתאפיינת בכך שהיא נושאת בתוכה הפכים רבים. מצד אחד, יש לה זמנים קבועים בהם נאמרים טקסטים בנוסח קבוע ומדויק; מצד שני, "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". מצד אחד, התפילה היא חיוב הלכתי עם גדרים ברורים; מצד שני, התפילה היא פנייה טבעית של נפש האדם אל אלוקים, שמתעוררת מאליה מתוך אושר או מצוקה, יאוש או תקווה. מצד אחד, זו עמידה לפני המלך באימה ויראה; מצד שני, היא מבטאת קרבה ואהבה כשל בנים אל אביהם. מצד אחד, בכל מילה ואות שלה גנוזים סודות ורזים, וטעות במילה בודדת עלולה לחייב את האדם לחזור על תפילתו מהתחלה; מצד שני, הבקשות, השבחים וההודאות שבה מבטאים את רגשותיו ושאיפותיו הפשוטים של כל אדם. מצד אחד, לא ברור אם חיוב התפילה הוא מדאורייתא; מצד שני, חז"ל הגדירו אותה כ"דברים העומדים ברומו של עולם". מצד אחד, זוהי פנייה לה' שיעשה את רצוננו; מצד שני, זהו קירוב של רצוננו אליו. מצד אחד, אנו פונים בתפילה כלפי חוץ וכלפי מעלה; מצד שני, אנחנו פונים כלפי פנים, כלפי האלוקות שבתוכנו. מצד אחד, היא עוסקת ב"חיי שעה" ובעניינים ארציים; מצד שני, היא יכולה להוביל להתפשטות הגשמיות. מצד אחד, גדולי הפילוסופים והתיאולוגים ניסו להסביר את אופן פעולתה; מצד שני, אפילו ילד קטן יכול להתפלל בתמימות. וכן הלאה והלאה. התפילה כוללת בתוכה היבטים רבים, שונים ומנוגדים, ומאחדת אותם יחד – כמו אלוקים עצמו.

יהודי דתי מקדיש לתפילה במצטבר מספר שנים מחייו. אבל איך אנחנו מתפללים? האם התפילה היא משא שיש להיפטר ממנו ולסמן עליו וי, או שאנו מחכים לקראתה כמו אדם רעב המשתוקק לאוכל? האם היא עבורנו שדה קרב, מדיטציה, מפגש אישי עם ה', חוויה רוחנית, או פעילות חברתית? האם אנחנו מתפללים באמצעות השכל, הרגש או החוויה? ההיבטים השונים וההפוכים של התפילה יכולים להפוך כל תפילה לאירוע מיוחד במינו, במקום שתהיה דקלום החוזר על עצמו.

זכיתי להוציא יחד עם אליהו טייב ספר חדש, "הסוד של התפילה – 100 עצות לתפילה", בו אנו נותנים לקורא כלים לשפר את תפילתו ואת כוונתו באמצעות מודעות להיבטיה ולכוחות הנפש השונים. אני מתפלל שבעזרתו נזכה כולנו להתפלל טוב יותר.

(ויקרא תשפ"ב)