מי הם שמונת השרצים?

ניתן לזהות לפחות כמחצית משמות בעלי החיים שמזכירה התורה ברמת זיהוי גבוהה ביותר

"וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא יא, כט-ל).

לקבוצת שמונת השרצים הלכות נבדלות משאר בעלי חיים הטמאים במותם: הם מטמאים במגע ולא במשא ושיעור הטומאה הוא בכעדשה ולא בכזית. יש לכך השלכות הלכתיות שונות, למשל, בעניין אכילת תרומה וקודשים או בדיני הצד והחובל בהם בשבת.

במה מתייחדת קבוצת שמונת השרצים ונבדלת משאר בעלי החיים? רוב הפרשנים והחוקרים לא הראו קו מנחה שקיים בשמונת השרצים בתור קבוצה ייחודית. היו שסברו שקשה לתת הסבר משכנע לייחודם. דבר זה הניע את בעל "ספר החינוך" להסתייג מהשקפתו הכוללת לכתוב בספרו את טעמי המצוות דווקא בהקשר לשמונת השרצים – עליהם הוא כתב שההסבר האלוקי לדיניהם הייחודיים נעלם מהשגתנו (מצוה קנט). אולם, כבר הצבענו לעיל, שקבוצה זו לא הובאה בתורה באופן שרירותי, אלא היא מייצגת קבוצת בעלי חיים מוגדרת בעלת מעמד הלכתי ייחודי.

במחקר המקיף שפרסמנו על שמונת השרצים הבאנו את כל התרגומים והפירושים המסורתיים לשמונת השרצים, לצד הצעות הזיהוי של החוקרים. לשיטתנו, יש להעניק עדיפות למסורות התרגום הקדומות ביחס למסורות אחרות, הקרובות למציאות הריאלית שנהגה בארץ ישראל מתקופת המקרא עד ימי בית שני. להערכתנו, ניתן לזהות לפחות כמחצית משמות בעלי החיים שמזכירה התורה ברמת זיהוי גבוהה ביותר, עם כל ההשלכות ההלכתיות המעשיות שנובעות מכך.להלן נביא כמה מהזיהויים, שבחלקם אינם קשורים למינוח המודרני המקובל בימינו.

חֹלֶד

לפי רוב התרגומים הקדומים, מדובר בחָמוֹס (Mustela) הנחשב לטורף הקטן ביותר בטבע. הוא בעל גוף מוארך וגמיש ביותר המאפשר לו לנוע במחילות צרות. ממצאים זואוארכיאולוגיים מוכיחים שהוא חי בעבר בארץ ישראל בסמוך למשכנות האדם. זיהוי אחר המקובל בימינו, בהשראת רס"ג, הוא מכרסם הנקרא בימינו בשם חולד, אך הוא כנראה ה"תנשמת". כלומר, בכל מקרה הוא נכלל בקבוצת שמונת השרצים.

עַכְבָּר

זיהויו של  העכבר אינו מוטל בספק, וכל הפירושים מתייחסים לעכבר הבית המצוי ולמעשה, מוסכם שמדובר בשם קיבוצי לכל המכרסמים הדומים לו, כמו נברן השדה ועוד.

 צָב

קרוב לוודאי שמדובר בלטאה ממשפחת החרדוניים (Agamidae) ובמיוחד בסוג: חרדון צב (Uromastix), כפירושו של רס"ג. השם המקראי נשמר בשפה הערבית בשם "צ'ב". מבחינה אטימולוגית פירושו של השם צב הוא תפוח, רחב, כנראה על שם בטנו הרחבה והתפוחה (השוו במדבר ה, כא). הזיהוי עם צב השריון הוא מאוחר.

אֲנָקָה

זיהויו של שרץ זה אינו ודאי. על פי תרגום השבעים והוולגטה מדובר בחַדַּף (Crocidura). לפי רס"ג כוח ((Varanus, ולפי רש"י קיפוד (Erinaceus). אנו מציעים אפשרות שמדובר בקַמטן החורש (Ophisaurus apodus), לטאה גדולה חסרת רגליים (עד 1.2 מ' אורכה).

כֹּחַ

אין זיהוי חד־משמעי לכוח. תרגום השבעים והוולגטה זיהו אותו עם הזיקית (Chamaelo).   משמעות השם 'כוח' בסורית הוא 'התנשמות' ובערבית 'שיעול'. משמעות זו מתאימה לזיקית. בשעת סכנה היא שואפת אוויר ואחר כך נושפת אותו בקול. כיום מכנים בשם זה לטאת ענק (Varanus griseus).

לְטָאָה

לפי כל מסורות הזיהוי הלְטָאָה מתייחסת למיני זוחלים ממשפחת הלטאיים או השממתיים.

חֹמֶט

בתרגום אונקלוס מובא "חמטא", ואולי משמעות השם היא: חול, עפר. ייתכן שמדובר בלטאות ממשפחת החומטיים וליתר דיוק למינים התת־קרקעיים או כאלה שרגליהם מנוונות בדרגות שונות בדומה לנחשים, כמו חומט נקוד ונחושית חולות  החיות בתוך החול. לעומת זאת, רס"ג פירש זיקית, ורש"י חילזון.

תִּנְשֶׁמֶת

בתורה נזכרו שני יצורים בשם זה: עוף טמא (ויקרא יא, יח; דברים יד, טז) ושרץ (כאן). תרגום השבעים ואונקלוס מזהים את השרץ עם מכרסם עיוור שחי במחילות תת־קרקעיות בארץ ישראל, המכונה בימינו חולד. כאשר תופסים את החולד באחוריו הוא לעתים משמיע קולות של נשיפה, ומכאן כנראה שמו המקראי.

על פי רוב הפירושים והצעות הזיהוי השונות ניתן למצוא קו משותף להם. מדובר בחולייתנים יבשתיים, ממחלקת היונקים הקטנים והזוחלים, בעלי רגליים קצרות שתנועת גופם סמוכה לקרקע והם אינם ארסיים. כמו בכל הרשימות של בעלי החיים שבתורה, ניתן למצוא משמעות והגיון פנימי לסדר הופעת שמות שמונת השרצים. בהנחה שה"חולד" המקראי הוא חמוס או חולד, הוא הראשון בשל גודלו, ה"עכבר" הוא השני בשל ריבוי מיניו, והשלישי הוא ה"צב" (חרדון צב), שהוא המגושם והכבד בכל הלטאות בארץ. לפי שיטתנו, הרשימה פותחת ומסיימת בשרצים ממחלקת היונקים, המשמשים מעין מסגרת לקבוצת הזוחלים שברשימה.

(שמיני תשפ"ב)