הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול" על שם הנס שאירע בה. השבת שלפני תשעה באב מכונה "שבת חזון", על שם ההפטרה הפותחת במילים: "חזון ישעיהו". השבת שלפני יום הכיפורים נקראת "שבת תשובה", בשל סמיכותה לעשרת ימי תשובה וההפטרה בה נאמר: "שובה ישראל". השבת שלפני חג השבועות זכתה לשם "שבת דרך ארץ", שכן "דרך ארץ קדמה לתורה". ומה עם השבת שלפני יום העצמאות? אשתף אתכם במסע אישי, רצוף פלאות טרם עלייתי ארצה, במהלכה ולאחריה.
למרות שחלפו עשרות שנים, אינני שוכח את הרגע ההוא: שני יהודים מארץ ישראל הגיעו לכפר שלנו באתיופיה. הם נראו מלאכי שרת ממש. רצינו לאחוז בכנף בגדיהם. הם היו שליחים מירושלים. אהבתנו הייתה טהורה ומוחלטת. הם ייצגו עבורנו את החלום. באחד הלילות, בחוף חרטום שבסודן, עזבנו את מחנה הפליטים. אנשי "המוסד" העמיסו אותנו על משאית וכיסו אותנו בברזנט. לאחר שעות ארוכות של נסיעה עצרה המשאית, הדלת נפתחת, ופתאום ים. לראשונה בחיי ראיתי ים. גלים עצומים נעים במהירות. פחד שאינו ניתן לתיאור. ואז, מתוך הערפל והמים, הופיעו מלאכים בדמות בני אדם – לוחמי שייטת 13. הם חיבקו אותנו, והם כמו אנשי המוסד, הזילו דמעה. פלא גדול.
עליתי לישראל לבדי. בשלב מסוים קיבלתי הודעה שהוריי נספו כעבור שנתיים. בהמשך התברר שזו הייתה טעות. כשנסעתי מעפולה לאור עקיבא לפגוש אותם, הדרך נראתה כנצח. כשהדלת נפתחה וראיתי את אמי, בכינו יחדיו. תחיית המתים. שנים לאחר מכן התקשר אליי ד' לימור, מי שעמד בראש מבצע "אחים" להעלאת יהודי אתיופיה. הוא אמר לי: "כשהיית בסודן, אני הייתי המפקד שלך. אתה תהיה המפקד שלי, תחת החופה של בני". הרבה דמעות היו מתחת לחופה. סגרנו מעגל. עוד פלא.
גם בקנדה חוויתי פלא. במהלך השירות בצה"ל הכרתי חייל בודד מקנדה, אילן גבירץ שמו. נוצר בינינו חיבור מיוחד. עם השחרור, כל אחד פנה לדרכו. הקשר ניתק. כעבור 20 שנה נחתי בקנדה. בשדה התעופה חיכה לי מישהו שהסיר את כובעו ואמר לי: "אתה מזהה אותי? אני אילן גבירץ. אתה מתארח אצל ההורים שלי". נפלנו זה על צווארו של זה והתחבקנו. הרגשנו כאחים. כמה שנים לאחר מכן, בביתם של אילן וג'ולי, ישב איתנו יהודי קנדי י' גוטמן, ששמע חלק מסיפור העלייה שלי. הסיפור נגע בו עמוקות. למחרת, אחרי התפילה, הוא ניגש אליי ומסר לי חבילה. "זה היה אצלי בבית הרבה שנים", הוא אמר. "לא ידעתי למה שמרתי את זה. אבל אתמול, כששמעתי את הסיפור שלך על שייטת 13 – הבנתי". בקופסה היה שעון יד. התברר שזהו שעון ייחודי של לוחמי שייטת 13. אותו יהודי שמר את השעון במשך שנים מבלי לדעת למה. וכששמע את סיפור הפגישה שלי עם השייטת, בסודן של 1982, הבין שהשעון הזה שייך לסיפור ההוא. מי היה מאמין? לוחמי שייטת 13 חובקים אותי על חוף סודן, ובמרחק של אלפי קילומטרים יהודי קנדי עונד עליי שעון מהשייטת, שיוצר בשנת 1973. זה פלא גדול.
כאשר קהילת "קדושי ישראל" קהילה שהוקמה על ידי ניצולי שואה בקריית גת בחרה בי לרב שלהם, פנה אליהם כתב מעיתון ידוע ושאל: "למה בחרתם דווקא רב אתיופי?" הם ענו בפשטות: "אנחנו לא מכירים אתיופי. אנחנו מכירים את הרב שרון". והוסיפו משפט שנחרט בי לעד: "איך אתה יכול לדמיין שאחרי הסלקציה, אחרי מה שעשו לנו בשואה בגלל היותנו יהודים, אנחנו נפלה אדם בגלל צבע עורו? חיפשנו ידע, לא צבע". פלא גדול.
העם היהודי רדוף לאורך הדורות לא בגלל כיבוש, אלא בגלל עצם היותו יהודי. תמיד נמצאה סיבה לשנוא אותנו. כפי שאמר חוקר שואה: "יש רק שני מקומות מסוכנים ליהודים: בארץ ובחוץ לארץ". ובכל זאת, בתוך כל השנאה הזו, העם היהודי הוא פלא. הוא יודע לייצר אור, הוא מביא תיקון לעולם.
לשבת שלפני יום העצמאות אני מציע לקרוא: "שבת פליאה". כי מדינת ישראל, כמו העם היהודי כולו, היא פלא. פלא גדול שמתקיים בניגוד לכל חוקי ההיגיון האנושי. והשאלה הגדולה שמרחפת מעל מי מחולל את הפלא הזה – האדם או אלוקים? זהו הוויכוח העמוק והמרכזי ביותר בחברה הישראלית כיום: אם נס חיינו כאן הוא תוצאה של מאמץ אנושי, של תעוזה ואמונה, או שמא יד אלוקית מכוונת את הכל. לי התשובה ברורה. אמא שלי ע"ה אמרה תמיד: "בשביל מזל צריך גם קצת שכל".
ולסיום, הפלא הפרטי שלי: אשתי נולדה בבאזל, העיר שבה הרצל חזה את מדינת היהודים. אני נולדתי בכפר קטן באתיופיה, שם חלמנו רק להגיע לירושלים. היום אנו חיים בארץ ישראל. לפני שבועיים בננו התגייס לצה"ל. עם ישראל חי. עם של פלא גדול.
מייל: 1982shalom@gmail.com
,
