הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשת שמיני הינה המשך ישיר לסיום הפרשה הקודמת שעסקה בתיאור ימי המילואים לחנוכת המשכן, כאשר אנו נמצאים בתחילת פרשתנו בשיאו של מעמד חנוכת המשכן ביום השמיני והאחרון לאירוע זה.
ובשיאו של אירוע זה קורה דבר המהווה משבר וטראומה בחגיגיות ובשמחת העם על חנוכת המשכן. באים נדב ואביהוא, שני בני אהרן, ומקריבים אש זרה אשר לא ציווה ד' אותם וכתגובה למעשיהם יורדת אש מהשמים ושורפת אותם באוהל מועד.
דיו רב נשפך בניסיון להסביר את פשר חטאם של נדב ואביהוא, אך נראה כי אין צורך בהסברים רבים שהרי כתוב במפורש בפרשה, שהסיבה למותם היתה בהקריבם אש שהיא זרה בכך שלא ד' הוא שציווה עליהם לתיתה אלא נתנו הם בעצמם.
ונשאלת השאלה מה ראו בני אהרן, אשר אל לנו להתייחס אליהם בקטנות, שהרי מגדולי ישראל היו, כפי שאומר משה לאהרן לאחר מותם "בקרובי אקדש", כלומר אף לאחר חטאם מוכרים הם כקרובים לקב"ה.
נראה לי שניתן לפרש את מעשיהם של נדב ואביהוא בכך שמתבוננים אנו במכלול הדברים המובאים בצמוד למעשיהם וכן בעיון בהפטרת השבת העוסקת גם היא במוות המתרחש בזמן של חגיגות הכוללות את כל העם בהעלאתו של ארון ברית ד' אל ירושלים ובפרץ עוזה.
ישנה נטיה לראות אובייקטים כבעלי כח עצמי משלהם; כך הקטורת שמוקרבת על גבי המזבח נתפסת כדבר גדול וכן מטהו של משה ועוד רבות הדוגמאות לכך. ואכן, ישנה משמעות גדולה לדברים אלו. חשיבותם נובעת מעצם השימוש בהם על פי הציווי האלקי. אותה הקטורת שגורמת למותם של נדב ואביהוא, היא היא הקטורת שתשמש את אהרן לעצירת המגיפה בימי קרח. ואותו המטה המסוגל לקרוע את הים ולעשות האותות והמופתים הוא הוא המטה המוציא מים מהסלע אותו צווה משה לקחת אך במטרה לא להשתמש בו.
נדב ואביהוא, מתוך אקסטזה של מצוה ומתוך רצון להוסיף אהבה על אהבתם, מביאים מעצמם ושמים אש על המזבח אשר לא צוו. ואמנם מעשיהם בא מתוך כוונה טובה, אך בכך לא עבדו לד' אלא מילאו את רצונותם ועבדו כביכול את עצמם.
כן עוזה שאמנם מעשהו לא נעשה בכדי לפגוע במקום ח"ו, על כן חורה אפו של דוד, שהרי כל כוונתו לטובה היתה, אלא שבמעשהו העצמי שבא מתוכו הראה עוזה חוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה למנוע את נפילת הארון; (ואמנם צריך האדם לעשות השתדלות כדי למנוע את נפילתו, אך צריך הוא לדעת את הסיכון שבו הוא מסתכן ולקבל את הדין). עוזה מתוך פרץ של רצון טוב והתלהבות אמיתית מושיט ידו ונוגע בארון, וזאת במצב של עבירה כללית על הצו "בכתף ישאו", ומשום כך לא היה למשפחת קהת עגלות.
אך במעשהו זה של עוזה, כמו במעשיהם של נדב ואביהוא, מתגלית הסכנה האדירה הטמונה בכך שהאדם מתוך רצונו העז להתקרב לא-להיו, מתוך התלהבות יתר יעבור את הגבול ולא יעשה את הדברים משום שצווה, אלא לסיפוק צרכיו הרוחניים הסובייקטיביים והרגשה טובה. דברים אלו יכולים אך להיות תוצאה של עבודת ד', אבל המקור חייב להיות ברצונו הצלול של האדם.
כמו"כ טעמי המצוות הם מקצוע חשוב מאד בלימודה של תורה, אך אין אנו באים לקיים את התורה מבחינת אותם הטעמים. הם רק בדיעבד ולעולם לא לכתחילה. לא הסברנו השכלי או הרגשי הוא מקור למהות הציווי, אלא ידיעתו ורצונו של הבורא וישנה ברכה מיוחדת, חיבה יתירה, בכך שנתן לנו את האפשרות לא לעבוד עבודתנו כבהמה, אלא להיות מסוגלים להבינה ולמצוא בה גם סיפוק נפשי ורוחני, לטעום בה טעם חיים.
(שמיני תשפ"ב)
