משברים קיימים. מה אתם עושים איתם?

פרשתנו היא בעצם המשכה של פרשת תזריע, שבה החלה התורה בפירוט דיני המצורע. פרשתנו עוסקת ברובה במה על המצורע לעשות בכדי להיטהר; וכן בצרעת הבית, מה דינה ומה צריך לעשות בכדי לטהרה.

וכפי שאמרנו במאמר הקודם, המצורע אינו פונה לרופא, כפי שהיינו מצפים, בכדי לקבל טיפול, אלא לכהן, דבר המלמדנו על מהותה של הצרעת. הטיפול אותו מקבל המצורע מהכהן הוא טיפול אמוני, מחוץ למחנה, בדד, בכדי שיוכל להתכנס אל עצמו ולערוך חשבון נפש לבירור פנימי על מה לקה בצרעת. שהרי הצרעת באה להזהיר את האדם על חטאיו ועל כך שצריך הוא לתקן דרכו; ישנו צורך ברפואת הנפש יותר מרפואת הגוף והאדם צריך לתקן את מידותיו.

על כן יש ואין הנגע נרפא מיד בתום ההסגר הראשון, זאת משום שעדיין לא שב בתשובה שלימה, על כן יש צורך להסגירו שנית.

גם בהפטרת השבת אנו נפגשים עם אנשים מצורעים; חז"ל לימדונו שארבעת המצורעים הם גחזי שקולל בהפטרת השבת שעברה שצרעת נעמן, שר צבא ארם, תדבק בו ובזרעו אחריו ושלושת ילדיו. ואכן, בתחילת ההפטרה הם נמצאים מחוץ למחנה "פתח השער", כפי שהוא הדין בנוגע למצורעים.

פרשיות תזריע מצורע, העוסקות מתחילתן ועד סופן במצבים קשים בהם נמצא האדם, במשברים מלידתו ועד למותו, מצד הטומאה והנגע (כנגע בגוף, בבית ובבגד), ללמדנו שמשברים קיימים. עלינו לדעת שבחיים, בעולמנו זה, יש משברים. השאלה מה האדם עושה איתם; אם הוא יודע להשתמש בהם ולהתרומם מהם. אם יודע לקחת את המשבר ולצאת ממנו מחוזק וגדול יותר.

ואכן, המצורעים שבהפטרה מגיעים למסקנה שהיות ובכל מקרה הינם מנודים ומזי רעב, בגלל המצב הקשה השורר בארץ משום שלא ירד מטר על הארץ מפני מעשיהם הרעים, שמוטב להם ליתן עצמם בידי ארם, כך יוכלו אולי לקבל מזון, או שיומתו על ידיהם, אך מוטב לנסות להציל את עצמם.

ואזי מגיעים הם למחנה ארם ומגלים כי אין איש במחנה. הם בוזזים את המחנה לעצמם. או אז מתגלית העצמה האמתית של עם ישראל, דווקא ע"י המצורעים, המחליטים שמוטל עליהם לגלות זאת לכל העם הפוחדים ממחנה ארם, שמא ימצאם עוון.

דווקא מתוך המשברים יכולים אנו לגדול יותר ולגלות עוצמות שלא ידענו על קיומן לפני כן, כפי שאומר הראי"ה זצ"ל כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כח המשיח. צריך כח לראות מעבר למשבר לא כשיכור במשלי ה"נותן עיניו בכוסו ורואה כל העולם כולו כמישור". רק אצל השיכור העולם הוא מישור. כל אדם שקצת פיקח יודע שיש עליות ויש ירידות. אולם הגאולה יכולה לבא ולהיגלות ע"י כל אחד, לא רק ע"י מי שנראים לנו שלומי אמוני ישראל, אלא אפילו ע"י מצורעים ודחויים, שגם הם שייכים לעם ישראל.

ואולם, שלישו של מלך ישראל אינו מאמין בסגולת ישראל. הוא אומר לאלישע הטוען שיפתחו ארובות השמים, שלא יתכן שהקב"ה יעשה זאת משום שהעם אינו ראוי. אשר על כן היות וגילה חוסר אמונה בעם, כלומר גילה בעצם חוסר אמונה ביכולתו של העם לשוב בתשובה בכך גילה חוסר אמונה בד', הוא דן את העם כאילו שם את עצמו במקום הקב"ה ומגלה השקפה המפרידה בין חלקי המציאות כאילו שלא יתכן קשר ביניהן. חוסר אמונה שכזה מגלה פגם בפנימיות האישיות עצמה מעבר לסתם קלקול במידות. ועל כן יראה את הנס מתרחש ולא יזכה ליהנות ממנו וכך היה "וירמסו אותו העם בשער וימת".

גם הפרשה וגם ההפטרה מגלות לנו שאמנם ישנם משברים – אולם יכולים אנו להתגבר עליהם, גם אם לכאורה, כלפי חוץ, נראה שאין אנו ראויים, מכל מקום מבחינת פנימיותנו וסגולתנו המיוחדה לישראל – הרי אנו נגאלים.

כשנשאל פעם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל למה זה קורה לנו? הלא היו בדורות קודמים צדיקים גדולים ורוב רובו של העם היה שומר תורה ומצוות? ענה הרב זצ"ל, עובדה שאין אנו יודעים מי אנחנו באמת…

(מצורע תשפ"ב)