איך אתם משתמשים בפה שלכם?

מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש

חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כ"מוציא שם רע". במקומות שונים חז"ל מבהירים שמי שמשתמשים ביכולת הדיבור שלהם ללשון הרע, גם תורתם אינה רצויה לפני הקב"ה. כך בנוגע לדואג האדומי, שבכוח לשונו גרם להרג כהני נוב:

"ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חקי' (תהלים נ, טז)? אמר לו הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם? 'ותשא בריתי עלי פיך'. אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ" (סנהדרין קו:).

על אותו הפסוק מתהלים מתעכב גם מדרש ויקרא רבה (טז) שבפרשתנו, ומבקש להוכיח את העיקרון מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים:

"ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חוקי […] אמ' ר' לוי: מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בקילוסו שלרשע. בתורה מניין? 'ועל שפם יעטה'" (ויקרא יג, מה).

ההוכחה מן התורה היא כמובן מתורת המצורע: "והצרוע אשר בו הנגע… וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" המצורע נחשב כאמור למי שהוציא שם רע, וחלק מעונשו הוא על שפם יעטה – מה שמלמד שפיו סגור, ולא יוכל לדרוש בדברי התורה: 'ועל שפם יעטה – שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו'" (מו"ק טו ע"א).

"בנביאים מניין?, ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת וגו' (מ"ב ח, ה). או דילמא לאחורי תרעא הוות קיימה (שמא מאחורי הארץ היתה עומדת?!)? ורבנין אמ': אפילו היתה בסוף העולם הטיסה הקדוש ברוך הוא והביאה, כדי שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאתיו שלק'".

הדברים שכאן מתייחסים לגיחזי, נערו של אלישע: "וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ, וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע".

גם רשעתו של גיחזי קשורה לצרעת, שהרי לקה בצרעת נעמן, בגלל תאוות הבצע שלו (מל"ב ה). עפ"י המדרש, הקב"ה היה "מטיס" את האישה השונמית ברגע הזה, אפילו אם היתה בסוף העולם, כדי שהיא תהיה זו שתספר על נפלאותיו של הקב"ה ביד אלישע, ולא גיחזי.

המדרש סוגר את המעגל עם הפסוק בתהלים: "בכתובים מניין? 'ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חקי'" (תהלים נ, טז).

דברי תורה ולשון הרע כאחד, עושים שימוש בכוח הפה. מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש.

(מצורע תשפ"ב)