מרדכי גרנביץ
הרבה פעמים האדם מקשיב, הכוונה, טכנית- הוא שותק ושומע מה נאמר בחלל החדר. אבל תוך כדי, גלגלי השיניים עובדים חזק על מענה
הסיפור של מערכות יחסים הוא במידה רבה הסיפור שלנו כבני אדם. הכאבים, הרגעים היפים, ההתלבטויות, הקונפליקטים, הרבה מכל אלו קשורים איכשהו לקשרים עם הסובבים אותנו. מה אגיד ומה לא אגיד, למה הוא אמר כך או אחרת, והאם לעשות משהו או לא לעשות, ואם לפנות או לחכות, ונעים ולא נעים. דומה כי אי אפשר לספר את סיפורו של האדם בלי סיפורן של מערכות יחסים. האם אני יכול לסמוך? האם אני עלול להיפגע? אין סוף של מחשבות ותהיות שאדם משקיע בעיסוק הזה הכרוך בפניה החוצה, אל אלו שמסביבו.
האם יש קשר שאין בו כאבים? האם יש חברות, או זוגיות שמעולם לא הגיעה למצבים לא נעימים? מי יודע… לפעמים נדמה שזה חלק מהחבילה. הרי קרבה באופן מהותי מגיעה עם פוטנציאל לכאב. הפער בין המרחב החופשי שאדם זקוק לו לבין מה שמערכת יחסים דורשת בעצם היותה. יש איזה מתכון בכלל? אפשר לתת כללים גורפים לניהול שיחה בנושאים רגישים? ולפעמים גם נושא פשוט הוא רגיש. כי בדקויות הסיטואציה, האדם שואל את עצמו בלי מילים אם השני רואה אותי, אכפת לו, ואז גם מעשים קטנטנים נהיים משמעותיים, לטוב ולמוטב. כמה מריבות בין חברים נראים לפעמים לצופה מן הצד כמשהו קטנוני, מטופש, כשהנוגעים בדבר פגועים עד עמקי נפשם. זה לא פשוט…
טוב, לא באתי להציע פתרונות. פשוט כי אין לי. אבל לשתף במחשבות על הסיפור של הקשבה. הרבה פעמים האדם מקשיב, הכוונה, טכנית- הוא שותק ושומע מה נאמר בחלל החדר. אבל תוך כדי, גלגלי השיניים עובדים חזק על מענה, על משהו שיסביר או יהדוף או יספק גרסה. לפעמים זה מתלווה לתחושות והרגשות של 'מדורה' בבטן, המתנה כפויה ש'ההוא' יסיים כבר מה שיש לו כי זה מעצבן או שהוא טועה, ואני באצילות מיוחדת סותם ונושך שפתיים רק כדי שאוכל סוף סוף להגיב. לפעמים התגובה היא גם לא במילים, אלא התעטפות בשתיקה רועמת. ואני מוצא עצמי מהרהר רבות בשאלה – האם אני מקשיב? הקשבה במובן העמוק שלה, להתמסר למה שהאדם מולי מביא. לצורך שלו, לסיפור שהוא מספר, הרי יכול להיות שהכאב שלו הוא עצום, כי הוא זקוק למשהו ממני, כי הוא מאוכזב, איזו משמעות יש לשאלה מי צודק בכלל, כשהוא רוצה לשתף אותי במה שמכאיב לו?
זה קשה כל עוד אני במגננה, אבל אם אני מצליח לשתוק באמת, ולא רק שתיקה טכנית, אלא שתיקה שמהותה רצון לשמוע מה הוא אומר לי, להבין את עולמו, את התנועה שלו, את התפיסה שלו, גם אם אני מואשם פה במשהו תוך כדי הדברים, כי אני הכתובת, אז יש סיכוי לריפוי. יש סיכוי שמשהו יקרה פה ולא רק חילופי מהלומות אין סופיים ואז איזה פלסטר בדמות מילים חלולות או בריחה מהאזור הכואב.
בכלל, יש איזו תועלת שיכולה לצמוח משיח חרשים? בשיח כזה יש תעתוע, כי אני אולי מגיב למילים שנאמרו, אולי מתווכח, אולי מסכים, לפעמים אפילו נותן עצה טובה או תובנה, אבל דבר אחד לא קרה שם: לא הקשבתי לחסרון שהאדם מולי מספר לי. לא התמסרתי אל מה שמעבר למילים…
אנחנו עוסקים בשבתות אלו במצורע, שפטפט יותר מידי, ויוצא מחוץ למחנה אל שתיקה ארוכה. לא פשוט ללמוד לשתוק.
(מצורע תשפ"ב)
