אהבת ישראל

כאשר יראה האדם את חברו כחלק ממנו, אזי גם האדם האנוכי ביותר יאהב את רעהו כמו את עצמו

"אהבת ישראל" היא מצווה מפורשת בתורה ככתוב: "ואהבת לרעך כמוך". האהבה צריכה להיות מלווה במעשים, כמו שכתב הרמב"ם [הל' דעות פ"ו ה"ג]: "לספר בשבחו ולחוס על ממונו". בהלכות אבל [פי"ד ה"א)] פירט זאת הרמב"ם יותר: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך". ודווקא מפני שהמצווה הזו מחייבת מעשים, צריכים אנו להבין מהי כוונת התורה במילה "כמוך". על כך נחלקו הרמב"ן והרמב"ם.

הרמב"ן בפירושו לתורה [ויקרא יט יז] מבהיר ש"כמוך" הוא לאו דווקא: "וטעם 'ואהבת לרעך כמוך' הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שבא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמין לחיי חברך'. אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל טוב, ויתכן (לפרש פירוש זה) בעבור שלא אמר: 'ואהבת את רעך כמוך' השווה אותם במילת "לרעך"… ולא שישווה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה". לשיטת הרמב"ן מבינים אנו מדוע שינה הלל באמירתו לגר שרצה להתגייר: "דעלך סני לחברך לא תעביד" בניסוח שלילי, ולא כדרך שכתבה התורה: "ואהבת" בניסוח חיובי, כי האהבה אינה כמוך ממש. אבל מה שהביא הרמב"ן ראיה לשיטתו מדברי רבי עקיבא ש"חייך קודמים", כבר עמד על כך המהר"ל מפראג [נתיב אהבת הריע פ"א]: "ואל יקשה לך הרי דרש רבי עקיבא 'וחי אחיך עמך – חייך קודמין לחיי חברך', ואיך יהיה מקיים 'ואהבת לרעך כמוך'? כי דבר זה ענין אחר, דלענין חייו בוודאי חייו קודמים, רק לעניין האהבה שיהיה אוהב אותו, בזה בוודאי יהיה אוהבו כמותו". המהר"ל מבחין בין התייחסות לעצם החיים, שכאן חיי עצמו קודמים לחברו, להתייחסות בתוך מסגרת החיים, שכאן צריך לחלוק בשווה את האהבה עם חברו.

הרמב"ם בשלושה מקומות מביא את מצוות "אהבת ישראל" ובכולם דעתו היא ש"כמוך" הוא ממש. האחד בהל' דעות [פ"ו ה"ג] שכתב: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' – לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". וכשיטת הרמב"ם מבואר במשנה (אבות): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך… יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". המקום השני בספר המצוות [עשה רו] בו כתב הרמב"ם: "מה שירצה הוא ארצה אני בשבילו, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו". ובמקום שלישי בהלכות אבל [פי"ד ה"א] ניסח הרמב"ם את הדברים כך: "כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות". אלא, שלשיטת הרמב"ם צריך להסביר את השינוי בדברי הלל, מדוע הוא מנסח זאת בלשון שלילית ולא כפי שניסח זאת הרמב"ם בלשון חיובית. ומיישבים את הקושי הזה כך: אכן צודק הרמב"ן שהדרישה לאהוב את חברך כמוך היא נעלה מיכולת האדם, כדברי הרמב"ן: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו", אבל זה נכון בכל אדם, מה שאין כן זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב, שאליהם מופנה הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". מדרגה זו הולמת את שורש נשמתם ואפשר לדרוש מהם דרישה כזו. אבל הלל את דבריו אמר לגוי טרם שהתגייר, ואילו היה מנסח את הצו בלשון חיובית היה הדבר למעלה מבינתו ולא היה מתגייר, על כן אמר את הדרישה בלשון המובנת גם לגוי, דרישה שהוא יכול לקבל אותו.

את טענתו של הרמב"ן: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את עצמו" אפשר ליישב על פי דברי הירושלמי [נדרים פ"ט ה"ד] השואל: איך אפשר לדרוש מבן אדם שיאהב את חברו כגופו? ומשיב במשל: אדם אחד היה מחתך בשר בסכין שבידו, ובטעות יד ימין חתכה את יד שמאל ופצעה אותה, וכאן שואל הירושלמי: האם תחזור היד הפגועה ותפצע את היד שפגעה בה? ואת המשל הזה מסביר שם "קרבן העדה" (ממפרשי הירושלמי): "כן הדבר הזה, כיוון שכל ישראל גוף אחד, דין הוא שלא ינקום מחברו, (מפני שהנוקם בחברו סופו ש)הוא כנוקם מגופו". במצב כזה, כאשר יראה האדם את חברו כחלק ממנו, אזי גם האדם האנוכי ביותר יאהב את רעהו כמו את עצמו, מפני שבאהבתו את חברו בעצם הוא אוהב את עצמו.

(אמור תשפ"ב)