יש לכאורה מחלוקת בין המדרשים בעניין חטאם של נדב ואביהו, האם היו כאן חטאים רבים כדברי המדרש [ויק"ר כ]: "בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים; ועל ההקרבה, שהקריבו קרבן שלא נצטוו; על אש זרה, אש מבית הכירים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה, איש מעצמו עשו", או שהיה כאן חטא אחד כדעה האחרת המובאת באותו המדרש: "בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכולן מזכיר סורחנן, כל כך למה? להודיעך שלא היה בידם אלא עוון זה בלבד… ושלא יהיה פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו". ואעפ"כ אפשר לומר שאין כאן מחלוקת, שהרי בתורה מוזכר חטא אחד בלבד: "אש זרה אשר לא ציוה אותם", ויתכן שהוא השורש, שכל החטאים הנזכרים ועוד חטאים נוספים (כמו שהורו הלכה בפני רבם, או שלא נשאו נשים מפני שהיו שחצנים), כולם נבעו מהחטא היסודי שלהם שהרשו לעצמם לחדש בעבודת ה' הנהגות שה' לא ציוה, ומכאן קצרה הדרך לשאר החטאים. כך או כך, חובתנו לציין כי נדב ואביהו היו צדיקים קרובי המקום ככתוב: "בקרובי אקדש", עד שאמר משה לאהרן: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" [רש"י] ובמדרש [ויק"ר יב] מובא: "נמצאו שני בניך חביבין ממנו", והלקח הוא שגם גדולים וצדיקים עלולים להיכשל בחטא הקרבת אש זרה. ומפני שהחטא הזה שכיח בכל דור ראתה התורה צורך להזכיר אותו בארבעה מקומות.
גם בדורנו מצויים העושים־שבת־לעצמם, המנסים להתחבר ולחבר אחרים אל הקב"ה לא בדרכים שהקב"ה עצמו קבע, אלא בדרכים שהם מחדשים. אנו מוצאים זאת בכמה אופנים: אם אצל נוכלים המתחזים ל"מקובלים" ומציגים עצמם כבעלי כוחות על טבעיים, ומנסים בתרופות אליל לרפא שבר בת עמנו על נקלה. התופעה הזו היא כנראה עתיקה וכבר המגיד מדובנא מזהיר שלא להסתמך על בעלי נסתר אלו וכך הסביר את הפסוק: "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", שכמו שהקב"ה במתן תורה לא התחיל בנסתרות כי אם בדברים הנגלים ומבוארים לעין כל רואה, ככתוב [ישעיה מח]: "לא מראש בסתר דברתי לאמר", כך גם אתם "אל תקבלו נסתרות מפי מי שנזדמן, כי אם רק מאותו חכם שכבר ידעת ושמעת מפיו הרבה חידושים בנגלה, אליו תוכל להאמין כי הוא חכם בנסתר גם כן, אבל כאשר אינו בדוק אצלך אם הוא גדול בתורה בחלק הנגלה וישמיע לך דברים ויאמר שהם סתרי תורה, שטה (זוז הצידה) מעליו ועבור, כי מה תלמוד ממנו". מכאן שהמקובל צריך להביא קבלות.
את ה"אש הזרה" יכולים אנו למצוא גם אצל הלומדים את התורה עם דעות קדומות ומבקשים בתורה סימוכין לדעתם, עליהם כתב הרי"מ חרל"פ בהקדמתו לספרו "מי מרום" (על שמונה פרקים לרמב"ם): ש"יראת ה' הטהורה האמתית באה לאדם בהיישרת המידות וזיכוכם, ובמיוחד בקניית מדת הענווה הגדולה מכולן, שיסוד יסודה לינק מן התורה ולקבל ממנה את כל מה שהיא מחנכת אותו. ולא ללכת אחרי הנחות קדומות ולהשתמש בלימוד התורה למצוא סימוכין לרצונם ומאווייהם, שבאופן זה אין לך הליכה אחרי שרירות הלב גדולה מזו, ותורה כשמה כן היא: מורה ומלמדת. וזהו יסוד לימוד־תורה־לשמה, להתפנות מכל רגשי האדם, אפילו היותר זכים, ולהרכין הראש כולו כלפי התורה ולהיות עומדים ומצפים ליהנות מאור קדשה באמת". כמו כן את ה"אש זרה" יכולים אנו למצוא גם אצל אותם המנסים לחדש בית מדרש ייחודי כשהעומדים בראשו אין להם הידע וההכשרה התורנית הדרושה לסלול דרך ייחודית, שעליהם כתב הרמב"ם [הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ד]: "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס רוח, ועליו נאמר: 'כי רבים חללים הפילה', אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות".
(שמיני תשפ"א)