שנים-עשר נשיאי שבטים- 'כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה' שולח משה רבנו לתור ולרגל את הארץ, לפני שבני ישראל ייכנסו אליה.
לא ילדים קטנים. לא משולי המחנה. אלא מנהיגים, נשיאי שבטים, שלוחי ציבור.
אחריות גדולה לגורל האומה מוטלת על כתפיהם. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית אין מדובר רק על מהלך פרטי של אדם או של משפחה, אלא על מהלך של העם כולו. כל 12 השבטים הולכים לארץ ישראל כעם.
ההתחלה נראית נכונה. מתחילים לבנות את הדמוקרטיה היהודית, ומגיעים לשלבה ההצבעה.
עם חזרתם ומסירת דו"ח הריגול, מתקיימת הצבעה האם להמשיך את המסע לארץ ישראל או להישאר במדבר. תוצאות ההצבעה ברורות וחד-משמעיות:
עשרה נשיאים בעד להישאר במדבר, בנימוק שיחסי הכוחות הם כאלו שאין שום אפשרות לעלות לארץ ישראל- 'וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'.
שני נשיאים – יהושע בן נון וכלב בן יפונה מצביעים בעד לעלות, למרות הנתונים והמספרים הריאליים – 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'.
לכאורה- הסיפור גמור. 10 נגד 2. רוב מובהק ומוחלט. כך מקבלים החלטות בחברה, או בבית משפט, או בכל פורום שהוא- עושים הצבעה, סופרים פתקים או אצבעות, ומה שהרוב קובע- זה מה שיהיה. זה ההיגיון והצדק הבסיסי.
מצד אחד רוב מובהק- ומצד שני אמונה לוהטת.
אכן, בדרכו של עולם- הולכים אחר הרוב והרוב הוא זה שקובע. כך נוהגת כל חברת אנשים מסודרת המקבלת את דעת הרוב. אולם מן ההיסטוריה האנושית והיהודית למדנו גם מה כוחם של יחידים, שחוללו מהפכות, שעמדו מנגד, שהיו בדעת מיעוט- ובכל זאת הם אלו שעשו את ההיסטוריה.
בה' באייר תש"ח, דוד בן גוריון היה בדעת מיעוט, ובבדידות מדינית ופוליטית מזהירה. כל אומות העולם הזהירו אותו שלא יעז להכריז על הקמת מדינה, כך גם אמרו לו כמעט כל חבריו להנהגת המדינה והצבא, וכך גם התרו בו שותפיו הפוליטיים. לא היה ספק מה דעת הרוב בעולם ובארץ.
ועם כל זאת, מכוח אמת פנימית חזקה, אמונה בצדקת הדרך ולהט גדול, עמד בן גוריון ואמר- 'אנו מכריזים בזאת'. ומכאן הכל היסטוריה. הוא זה שגם אמר- 'בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בנסים הוא אדם לא ריאלי'.
הגבול בין דמוקרטיה לאנרכיה הוא לפעמים דק. גם הגבול בין מנהיג לדיקטטור עלול להיות דק, כמו גם הגבול בין גאון לשיגעון, ובין רוב למיעוט.
מזמן כבר הבנו שמיליארד סינים דווקא כן יכולים לטעות, ושגם הרוב עלול לשגות, ואולי נכון שהחכמה היא חכמת ההמונים אבל גם אצל אלו שלא מסתופפים בצל ההמונים, אלא נשארים במיעוט- גם אצלם החכמה שורה, ולפעמים דווקא מהם תצא תשועה.
היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה והיזהרו בבודדים והמעטים כי מהם תצא מהפכה.
הן ברמה הפרטית, והן בזו החברתית והלאומית, הסוד הוא האיזון בין הכוחות. מצד אחד חברה מסודרת מושתתת על הכיוון והדעה של רוב חבריה, אולם במקביל על החברה להיות מכילה וקשובה גם לקולות המיעוט והבודדים שבה- כי פעמים ודווקא אלו שחשבו ופעלו מחוץ לקופסא, למרות שהם היו המיעוט- הם אלו שחוללו את השינוי ואת ההיסטוריה.