"ואלה שמות האנשים … " (במדבר א')

דוד נהיר, עו"ד

יועץ בכיר למבקר המדינה ונציב תלונות הציבור

כלל נקוט בידנו שאין דבר מיותר בלשון התורה, ואם כן מדוע נדרשה התורה לפרט את שמותיהם של נשיאי העדה, והלוא די היה באמירה כוללת? ואם לא די בקושיה זו, מציינים המהר"ם והחזקוני, על סמך דברי הגמרא במסכת סנהדרין (פ"ב ע"ב), כי שלומיאל בן צורישדי אינו אלא זמרי בן סלוא, אשר עתיד לחטוא עם המדיינית; וכי ראוי הוא שיוזכר שמו בין ראשי העדה?
לכך מתייחס האלשיך בד"ה "אלה קרואי", ומסביר שהיה צורך לפרט מי הנשיאים הנבחרים, אלה אשר הקב"ה נקב בשמותיהם, מכיוון ש"אם לא היה הוא מזכירן בשמותן, שלא היה משה לוקח אותם, שלא להטיל קנאה בינם ליתר רשומים שבעדה", שהרי היו רבים וטובים בכל שבט ושבט. לגישתו של התולדות יצחק, "מה צורך להאריך בשמות? אלא שזה לחשיבותם", וחשיבותם של נשיאי העדה שלובה באותו מעמד עם חשיבות הקהל, הזמן והמקום. באשר לשלומיאל בן צורישדי, מסבירה הגמרא במסכת סנהדרין שהוא כונה בן סלוא "על שהסליא עוונות של משפחתו", ומסביר רש"י שם כי במעשיו גרם שיזכרו ויספרו בגנות משפחתו, וכן שבמעשיו גרם לחפש ולדקדק אחר עוונם של משפחתו.
מטבע לשון זהה, אנו מוצאים גם בפרשת המרגלים (במדבר י"ג, ט"ז), שם נאמר: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ". מסביר אור החיים שם: "כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים אשר לזה הוצרך להתפלל על יהושע ויקרא וגו', ולזה סמך למאמר אלה שמות וגו' ויקרא משה וגו'". משמע ישנה משמעות לפירוט שמותיהם של המרגלים, שמהם נלמדו מעשיהם.
סוגיית פרסום שמותיהם של מתדיינים ומבוקרים עולה, בעידן דהאידנא, בו מעשיו של אדם – לטוב או למוטב – מונצחים על גבי המרשתת, הן בעולם המשפט והן בתחום הביקורת, ונשאלת שאלת האיזון הראוי בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של האדם להישכח או הזכות לשם טוב (יסוד העומד בבסיס חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981). נראה שבעיון באמור לעיל ובמקורות נוספים שלהלן, ניתן לאפיין מספר נקודות שיכולות לסייע בבירור השאלה.
בניגוד לפרסום שמות הנשיאים, ישנם מקרים ידועים אשר בכוונת מכוון מסתירה התורה את זהותם של האנשים המעורבים באירוע, אף כאשר מדובר באירוע חמור. כך כאשר יוצא משה לראות בשלום אחיו והוא רואה "שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, י"ג), כך בפרשת המקלל (ויקרא, כ"ד פסוקים י'- י"ד) וכך בפרשת המקושש (במדבר, פרק ט"ו פסוקים ל"ב-ל"ו).
עיון המקרים אלה מעלה כי היחס אל האנשים הנסתרים איננו אחיד –
ביחס ל"שני אנשים עברים נצים", מספר המדרש תנחומא על פרשת שמות, כי היו אלה דתן ואבירם, אשר בהמשך הדרך עוד הגדישו את הסאה: "הנה שני אנשים עברים נצים מי היו דתן ואבירם והם שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד) שהמרו על ים סוף והן שהותירו מן המן דכתיב ויותירו אנשים ממנו עד בקר (שמות טז) והם שיצאו ללקוט ולא מצאו, והם היו במחלקתו של קרח שנאמר הוא דתן ואבירם שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף".
המקלל, אשר לפי הפרשנים נקלע לסיטואציה אישית קשה שלא באשמתו, הוסתר שמו, אולם ייחוסו נכתב במפורש. ומסביר הרש"ר הירש כי: "באותו זמן היתה זו האשה היחידה בישראל שעברה עבירה, משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית".
לגבי המקושש, ידועה אמירתו החריפה של ר' יהודה בן בתירא כלפי ר' עקיבא המובאת במסכת שבת (צ"ו ע"ב): "אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק".
נראה, שניתן להבחין בשלושה מאפיינים בולטים אשר באמצעותם ניתן להסביר אימתי גילתה התורה את שמותיהם של האנשים – לטוב או למוטב, ואימתי הסתירה.
המאפיין הראשון הינו מעמדו של האדם, היותו שותף להנהגת עם ישראל. יש שיוזכרו מפאת חשיבותם וגדלותם ויש מפאת קטנותם, כפי שאמר הראי"ה זצ"ל בדברי ההספד לר' שמעון רוקח: "ישנם שרים שהם גדולים בכשרונותיהם, אבל כשהם עולים בגדלותם הציבורית הם מתקטנים על פי מידת הקטנות שלפעמים עוברת היא במחלה על האופי הציבורי" [זאת בניגוד לר' רוקח] (מאמרי הראי"ה, 385).
המאפיין השני הינו חומרת המעשה.
מאפיין שלישי הינו האם מדובר במעידה חד-פעמית או שמא מדובר באדם העומד ברשעתו מתחילתו ועד סופו.
כאשר מדובר במקרים מעין אלה, נזכר שמם של המעורבים לזיכרון או לדיראון עולם, בתורתנו הנצחית, אולם זאת על מנת שאנו נבחן "איך הן ראויות לעשות עלינו" (עין איה, על מסכת שבת דף נ"ה עמוד ב, על מאמר הגמרא "כל האומר ראובן חטא אנו אלא טועה"), דהיינו שעלינו מוטל להבין ולהפנים, בכל דור ודור, מהו המסר האלוקי, הנצחי, העולה מאותו המאורע ומפרסום שמות המעורבים בו.
(במדבר תשעז)