סוגי מצוות

"אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי"

אלו שלוש הלשונות הנמצאות בתחילת פרשת בחקתי, באמצעיתה אחרי פרשת הקללות ובסופה שהיא גם סוף וחתימת ספר ויקרא, ספר הקדושה והטהרה. ונראה שיש לתת טעם לשינויי הלשונות: התחיל בחוקה וסיים במצווה, ובאמצע חוקים ומשפטים ותורות.

כדי להבין קצת את העניין צריך קודם להזכיר את המשמעות של כל המונחים הללו: החוקים שייכים למצוות שבין אדם למקום, שאף על פי שיש להם סיבה ואינם שרירותיים חלילה, אין טעמם נגלה בפשטות. המשפטים שייכים לרוב למצוות שבין אדם לחבירו ולכאורה יש להרבה ממשפטי התורה מקבילות בנימוסי הגויים והדבר צריך עיון במה שונים משפטי התורה מנימוסי הגויים עד כדי שיהיה שייך בהם בחינת התגלות אלוקית. כשהמילה תורה באה בלשון יחיד היא מתייחסת לכלליות התורה שניתנה בקולות וברקים מן השמים. וכשהיא באה בלשון רבים היא מתייחסת למצוות שבין אדם לעצמו, היינו למצוות השייכות לעצם האדם כגון כשרות וטהרת המשפחה וכדומה. המילה חוקה שייכת בעיקרה לבחינת חוקות שמיים וארץ היינו לחוקתיות הטבע שמשמעותה התמדה בהתנהגות קבועה. כמו כן ישנן בחינות יסודיות בחיי האדם שדורשות לכתחילה צייתנות ומשמעת הדומה לחוקות הטבע. ולבסוף המצוות, שהוא שם כולל לכולן ונגזרת מלשון צו, שעיקרו הוא לשון צוותא. וידוע שתרי"ג המצות מתייחסות לקומתו של האדם, רמ"ח מצוות עשה כרמ"ח איבריו ושס"ה מצוות לא תעשה כשס"ה גידיו, וכפי הוראת האות מ"ם בתחילת שם הפועל שמתכוון לאמצעי להשגת דבר מה, כגון לשון קר ומקרר שהוא גורם לקור ומשמרו. כמו כן המצוות הן מצד אחד גורמות לקשר בין הגוף לנפש, ולכן נקראות מצוות מעשיות שהן צריכות את הגוף לביצוען. אבל האחריות לעשייתן היא הנפש, ולשון חטא תמיד מתייחס לנפש שהיא בחינת הרצון שבאדם. וכפי שהמצוות מחברות את הגוף ואת הנפש להיות בצוותא, כך הן מחברות בין האדם ובין הבורא ית'.

כאשר יש קיום המצוות בקביעות, כפי שמובא בתחילת הפרשה, כי אז "וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽא-לֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם". ופירש רש"י "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? ת"ל והייתי לכם לאלוקים". והעניין כי הגוף מזדעזע מקרבת דבר הנראה כזר לו. הוא מרגיש מאויים ומפחד והפחד מעיר תוקפנות והתנגדות. אבל הנפש השואפת לקרבת אלוקים מרגישה נח ונועם במחיצתו. הפסוק בא ללמדנו כי גם הגוף כמו הנפש יגיע לבחינת הזדככות כזאת ש"אטייל עמכם" וכו'; אבל הקרבה הזאת אינה שוללת את היראה. להיפך, היא מרוממת אותה ואיתה היא מרוממת את האדם הירא אלקים – יראת הרוממות, שהרי כדי להיות ירא מהרוממות צריך להרגיש בה. ומי שאינו מרגיש בה מרוב גסות ליבו הוא הנקרא לץ שמתלוצץ מכל דבר של גדלות הגבוה ממנו. ולכן פתחה הפרשה בהליכה בחוקות ובשמירת המצות שבהן היא גם מסיימת.

המצוות מתחלקות לחוקים משפטים ותורות לפי עניינן אשר הן מקור כל ערך בחיי האדם בתחום הדתי השייך לנשמה, בתחום החברתי השייך לנפש ובתחום האישי שהוא בחינת הרוחניות המחבר ביניהם. ועל זה באה פרשת הערכין העוסקת במתן ערך כספי כביכול לדברים שלא יכול לכתחילה להיות להם ערך כספי, כמו שלכתחילה אין לדברים שבקדושה עניין עם הגשמיות והנה מתברר שההיפך הוא הנכון. דווקא הגשמי החומרי הוא הקרוא אל הקדושה. מטרת התורה היא לאפשר התגלמות האמת במציאות. לכן ירד ד' על הר סיני כדי לתת את התורה, כדגש הפסוק האחרון – סיני היא המילה האחרונה בספר ויקרא. וזהו גם העניין המפורסם שבתחילת פרשת בהר "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני?! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", לשון רש"י. והשאלה היא שכמובן היה צריך לקשור את גילוי העניין הזה לאיזו מצווה בבחינת הדבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אבל למה דווקא אותו הדבר הוא המלמד על הכלל? מפני שיש בו בפרטיותו אותה הבחינה הכללית עצמה שצריכה לכלל ויכולה ללמד עליו. השמיטה, שאליה נכנס בעז״ה בשנה הבאה, היא גילוי עומק האמונה של ישראל בד' ועומק ההשגחה של ד' על ישראל וזו גם זו כמו השמיטה שייכת רק בארץ ישראל. ענין שמיטה אצל הר סיני הוא שאף על פי שהכל ניתן מסיני לסיבה הידועה של ההר הנמוך והמדבר, מכל מקום – "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר ה' אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָֽ͏ִם". סיני שהוא הר האלקים פותח את הדרך המביא אל הר ד' – בירושלים.

(בהר בחוקותי תשפ"א)