לא ימיש מתוך האוהל

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע. חילופי הנהגה הם תמיד מאורע מכונן. כך, במיוחד, בעולם העתיק, עולמם של מלכים, כאשר בניגוד למקובל, ההנהגה לא עברה בירושה מאב לבנו אלא למישהו אחר.
העברת ההנהגה ממשה ליהושע הייתה יכולה ליצור זעזוע גדול עוד יותר. לא רק שמשה נמנע מהעברת כהונתו לבניו, או למצער לאחיינו אלעזר ובנו פינחס, אלא שהוא מעביר אותה ליהושע, "נער משרת" ובן שבט אחר.
מדרשם של חכמים (תנחומא פנחס, יא) רומז על כך שמהלך זה, במתואר במקרא שעבר 'חלק' ללא זעזועים מיותרים, היה מלווה במתיחות לא קטנה: "כיון שירשו בנות צלפחד בנכסי אביהם, אמר משה: הרי השעה שאתבע צרכיי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שיירשו בני את כבודי!".
"בדין הוא". סבור היה משה – כדין "ירושת שררה" שנתקבע לימים במשפט העברי – שהורשת כהונתו לבניו אחריו, בדומה לכהונת אהרן אחיו – מגיעה להם בזכות, לא בחסד.
לא כן חשב הקב"ה. "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'נוצר תאנה – יאכל פריה' (משלי כז, יח). בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע ששימשך, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד את שכרו".
יהושע זכה למלוכה דווקא בזכות ענוותנותו ודבקותו במילוי משימתו ה"אפורה", היומיומית, ולאורך שנים. "ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האהל".
שם, "בתוך האוהל", הרחק מזרקורי התהילה , סידר יהושע את ספסלי בית המדרש, וגילה נאמנות בלתי מסויגת למשימה שהוטלה עליו.
בתיאורם הקצר – של המקרא ושל חז"ל כאחד – חבוי יסוד גדול. לפי תורת המנהיגות שבעולמה של תורה, לא די לו למנהיג שיהא אינטלקטואל, מצביא דגול, בעל חזות נאה או רטוריקן מופלא, עם ברק בעיניים וסכין בין השיניים.
מנהיג מישראל צריך שיהא ניכר דווקא במסירותו לטובת הכלל, בנאמנותו למילוי תפקידו וביכולת להתמיד בכך תוך התמדה "אפורה", יומיומית.
עבודת התמיד, של "לא ימיש מתוך האוהל", חוזרת וחורזת גם את סופה של פרשת פינחס.
בתיאור הארוך-משהו של עבודת הקורבנות, חבויות כמה תיבות החוזרות ונשנות שלא תמיד נותנים אליהן את הדעת.
הפרשה פותחת בתיאור עולת התמיד, "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". לאחר מכן היא עוברת לפירוט נרחב של קורבנות המוספין: בחגים, בשבתות ובראשי חודשים. אך תמיד בסוף תיאור המוספין, חוזר וניעור התמיד, כמין מנטרה: "עולת שבת בשבתו – על עולת התמיד", "ושעיר עזים אחד… על עולת התמיד", "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד".
דרכו של עולם, שאדם נמשך אחר ה"מוסף", החדש והמיוחד. הוא הרבה יותר מושך מאשר קורבן ה"תמיד", השגרתי, החדגוני, המונוטוני.
תורת ישראל מלמדת אותנו שיש ערך גדול ב"מוספין", אך רק בתנאי שטפלים הם ל"קורבן התמיד", כתוספת על העיקר ולא כתחליף לו.
ושמא אין זה מקרה שפרשת פינחס נקראת דרך כלל בסמוך לצום י"ז בתמוז, שאחד המניעים המרכזיים לקביעתו בלוח השנה היהודי הוא האבל על "ביטול התמיד".
מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה נהג לצטט תדיר את הברייתא הידועה מתורת כהנים: "ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".
והנה, בספרו "נתיבות עולם" (נתיב אהבת הרע), מביא המהר"ל מפראג תוספת למדרש זה בשם פירוש "הכותב" לספר "עין יעקב": "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'… שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן".
והתמיהה עולה כמאליה: מה עניין 'כבשים' לכלל הגדול ביותר שבתורה? וכי מעשה יומיומי, נדוש משהו, של הקרבת קורבן התמיד גדול מ"ואהבת לרעך כמוך" או מ"ספר תולדות אדם"?
מסביר המהר"ל: אדם שעובד את ה' בתמידות, מוכיח שהוא 'עבד', נאמן ומסור למילוי תפקידו ושליחותו. בשקט, בצניעות, לא בקול הרעש של התופים וחצוצרות.
יציבות וקביעות הם כלל גדול בתורה. הן בתורת החינוך היהודי, הן בתורת המנהיגות בישראל.
(פנחס תשעט)