שמירת הטבע זו מצווה

מצוות ישוב הארץ מטילה עלינו חובות מגוונות אשר אחת מהן היא לשמור על חזותה החיצונית של הארץ. חובה זו מוצאים אנו בכמה מקורות: כמו המצווה שבפרשתנו להשאיר מגרש פנוי של אלף אמה סביב הערים כמאמר הכתוב: "ומגרש לערים סביבותיכם" – מה ייעודו של המגרש סביב העיר?

כותב רש"י: "ומגרש – ריווח, מקום חלק (ריק) חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". את הדרישה לדאוג לנוי העיר מוצאים אנו גם במשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר חמישים אמה" [ב"ב כד ב], ושאלו שם בגמ': "מאי טעמא? אמר עולא: משום נוי העיר". ופרש"י שם: "לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה". ופסק הרמב"ם [פ"י מהל' שכנים ה"א]: "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה משום נוי העיר".

יחסה של היהדות לנוי כערך שיש לטפחו אינה מצטמצמת לתחום המראה החיצוני של הארץ בלבד אלא מציינת אותו לשבח גם בשאר תחומי החיים כמו: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז ב). ועל מה שאמרו שם (נח ב) "ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך… שככה לו בעולמו", ועל כך כתב הרמב"ם: "הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר" ובירושלמי [ע"ז פ"א ה"ט] אמרו: "ראה אפילו חמור נאה או גמל נאה אומר: ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו".

המקרא עצמו מציין את היופי כאחד השבחים שמשתבח בו האדם. השבח הזה כולל לא רק את האשה אלא את המין האנושי כולו כולל הגברים, כמו שנאמר על יוסף: "ויהי יוסף יפה תואר" וכן על דוד: "כי היה נער אדמוני עם יפה מראה". ובאו חכמים ואמרו [אבות פ"ו מ"ח]: "הנוי והכח… נאה לצדיקים ונאה לעולם". היופי הוא ערך לא רק בחיי החולין אלא אף בדברים שבקדושה. על הכתוב "זה א-לי ואנווהו" שאלו בירושלמי [פאה פ"א ה"א] : "וכי אפשר לו לאדם לנוות את בוראו? אלא אנווהו לפניו במצוות – אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאין ותפילין נאין" או כלשון הבבלי [שבת קלג ב]: "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה… ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים".

אך מה עם: "שקר החן והבל היופי" שממנו משמע כאילו יש הסתייגות מהיופי? ואם כך, מתי היופי רצוי ומתי יש להסתייג ממנו? יש לאדם בחיים שני ערכים, האחד תפקידו להקנות לאדם שלושה דברים: להרחיב דעתו של האדם, לרומם את נפשו, והשלישי – לעדן את כישרונותיו. בראשון  נכללת  תורת היופי אשר ממנה יצאו חכמות שונות כמו המוסיקה, הציור האומנות וכיוצא בזה, שעם כל חשיבותן הן אינן נותנות לאדם את עצם החיים. הערך השני נוגע לעצם החיים עצמם, כמו הרפואה והתמדת הבריאות ובמובן זה צריך להתייחס גם לחוקי התורה בתור חוקי "עצם החיים" שתפקידם אינו רק להנעים את החיים לשעתם אלא שבהם יקנה האדם את עצם החיים, לכן צריך תמיד להעדיף את המועיל על הנעים. באותם מקרים שהגירוי של היופי עלול לפרוץ את גדרות התורה והמוסר, יאלץ האדם לגרוע את עיניו מהרגשת היופי הפוגע בעיקר בחיים.

ואכן, הכתוב: "שקר החן והבל היופי" יש לו המשך "אשה יראת ה' היא תתהלל", ואין כאן סתירה במובן שהאשה תהלל ביראת ה' שלה ולא ביופי – אלא כמו שרבנו הרצי"ה היה רגיל לפרש את הכתוב כך: שאם כל היש של האשה זה רק החן ויופי, אז החן והיופי כשלעצמם הם שקר והבל, אבל אם האשה נוסף לחן והיופי יש לה  גם "יראת ה'", אז היא תוכל להתהלל לא רק ביראת ה' שלה אלא גם בחן וביופי שלה. וכך פירוש הכתוב: ואשה יראת ה' היא תתהלל בחן וביופי.

(מסעי תשפ"ב)