בכיה לדורות, בכיה לדורנו!

ההפטרה של השבת היא ההפטרה השלישית והקשה ביותר משלושת הפטרות הפורענות. אנו קוראים אותה בשבת פרשת דברים, שהיא תמיד הפרשה הנקראת בשבת שלפני תשעה באב, הפרשה הפותחת את דברי התוכחה של משה רבנו לדור באי הארץ – זאת אומרת לנו. וכמו כל שנה, ט' באב שהוא היום הקשה ביותר בלוח השנה העברי ובהיסטוריה של עם ישראל גם נושא את המשמעות המחודשת שהוא קיבל מאז גזירת הגירוש מגוש קטיף.

לכן, אי אפשר שלא לנסות לחזור ולהסביר לאור מקורות התורה במה מדובר והדברים נכתבים כאשר נזכרים בקולות התפילה והצעקה ההמונית בכותל המערבי שהדהדו באזנינו ובמקביל לה נאומו של נשיא המדינה דאז אל ה'מתנחלים' – כאילו הבעיה היא שלהם ולא של כולנו. כאילו ההחלטה לכרות חלק מארץ ישראל מנחלתנו, יהיו השיקולים אשר יהיו, אינה נוגעת לכלל ישראל ואינה מתחברת לאירועים שהם ענייני דיומא ממש. מדהים היה לשמוע את נשיא המדינה דאז מדבר ומבקש סליחה מהמפונים כאילו המאבק שלהם ושלנו הינו על הבית הפרטי, כאילו אינטרסים פרטיים וקשיים רגשיים הם המניע להתנגדותנו לגזרה. אף מילה על ארץ ישראל! התעלמות מוחלטת מכך שהמאבק הוא על הבית הלאומי, על ארץ חמדתנו ובית חיינו.

חז"ל מבקרים את אברהם אבינו על כך שהוא שומע את אבימלך, מלך פלישתים, אומר "הנה ארצי לפניך בטוב בעינך שֵב" ואינו מגיב, בעוד שאותה ארץ היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל אשר עליה כרת ד' ברית עם אברהם. ובימינו אנו, חוזרים הדברים חמורים לאין שיעור, שהרי היום לא אומרים לאברהם "בטוב בעינך שֵב" אלא גירשו אותו לחלוטין וגם מבקשים ממנו לשתוק. הרשב"ם, נכדו של רש"י מפרש, וזה תמצית לשונו: "אמר לו הקב"ה לאברהם לא נתתי לך בן אלא בשביל הארץ. אתה מוותר על הארץ, החזר לי את הבן; ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם… ויאמר קח נא את בנך… והעלהו… לעולה".

דברי התוכחה של משה רבנו בפרשתנו מוצגים כביאור התורה: "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור: השם אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר" – מה אמר לנו השם אלקינו בהר סיני? מסתמא היינו אומרים "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וכל עשרת הדברות בהמשך. לכן זקוקים אנו לביאורו של משה רבנו לבל נטעה: מה שהשם אמר לנו בחורב הוא "רב לכם שבת בהר הזה! פנו וסעו לכם", לארץ ישראל. ומיד אחרי זה מזכיר את חטא המרגלים שגרם בכיה לדורות; וגם לדור שלנו, שאין בן ישראל המכיר את ההיסטוריה של עמו יכול שלא לתאר את המתרחש כאן ועכשיו אחרת מאשר חזרה על חטא המרגלים, שהוא למעשה חטא של כלל עם ישראל, שהעדיף להאזין לאלו שביקשו לנתק אותו מארץ ישראל, במקום להאזין למשה, יהושע וכלב שאכן היו אז כהיום בעמדת מיעוט…

הגמרא שואלת במסכת סנהדרין "למה לקו באיכה"? רבותינו ראו במילה זו כתמצית, תרכיז של כל הצרות שבאו עלינו. והתשובה: מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. ישנם בתורה ל"ד מצוות לא תעשה וב' מצוות עשה שהעובר עליהן חייב כרת – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. לפי הפשט כרת פירושו מיתה לפני זמנו ומבלי להשאיר בנים אחריו; זאת אומרת, דברים כפשוטם, ניתוק מוחלט בפועל מכלל ישראל. מסביר המהר"ל מפראג (עם תיקוני לשון קלים): "אילו היו ישראל דבקים בו יתברך אי אפשר היה שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד [מבלי יושב], אבל היות ונכרתו ישראל מן העיקר, הוא הש"י, הלכו ישראל בגולה בשביל החטא. ודבר שהוא גורם שנכרתו מן הש"י הם הכריתות שבתורה, (במדבר ט"ו) הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת בעה"ב. ומפני שנכרתו מן העיקר, הדבר שנכרת מתרחק מן העיקר והלכו בגולה".

יוצא מדבריו שהדביקות בו ית' מתבטאת דרך הדבקות בארץ ישראל ולכן התוצאה של ההתנתקות מהעיקר גורמת לגלות. נתייחס כאן לשתי מצוות העשה, שמי שאינו מקיים אותן חייב כרת: ברית מילה וקורבן פסח. ברית המילה מבטאת את הקשר של האדם כפרט עם הזהות הישראלית. מי שלא נימול חייב למול את עצמו, ואם הוא אינו עושה זאת, חייב כרת. הוא בעצמו, ולא אביו או בני משפחתו שלא מלו אותו. יש כאן ביטוי מלא לקשר שלנו עם הזהות הישראלית. היא גם יחד נכפית עלינו בעל כורחנו ודורשת מאיתנו הסכמה והזדהות רצונית.

קורבן הפסח מבטא את הקשר של האדם עם ייעודו של ישראל כעם: גאולת העולם אשר יציאת מצרים היא השורש והעיקר שלה. היציאה מהגלות פירושה ביטול התרבות האלילית של אומות העולם תוך כדי הפנמה של היסודות החיוניים היוצרים את האליל והעלתם וחיבורם לשורשם בקדושה. לכן, קורבן פסח שהוא השה המצרי לא רק נשחט אלא גם נאכל. ברית המילה מחברת אותנו לארץ ישראל וקורבן הפסח מחבר אותנו לעם ישראל. העובר על מצוות אלו מנתק את עצמו מעמו ומארצו ולכן עונשו כרת מידה כנגד מידה.

בהמשך אותה סוגיה בגמרא מובא "פצו עליך פיהם, אמר רבה אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים ירמיהו פ"ה לעי"ן בג' מתוך ד' אלפ"א בית"א שבמגילת איכה? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. "אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ד' לֹא קָרָאוּ", אמר רבה אמר רבי יוחנן: כל האוכל מלחמן של ישראל – טועם טעם לחם, ושאינו אוכל מלחמן של ישראל – אינו טועם טעם לחם. 'ד' לא קראו' רב אמר: אלו הדיינין, ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות. ר"ל שהאחריות בהמשך ההיסטוריה להישנות חטא המרגלים שייכת בעיקר למערכת השיפוטית מחד ולמערכת החינוכית מאידך, ששתיהן מופקדות על בירור האמת לאמיתה בקשר בין האמת למציאות, בדיעבד ולכתחילה. ולתיקון הזה קורא הנביא בסוף הפטרתנו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי-כן יִקָרֵא לך עיר הצדק קריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", בב"א. א"מ קרע רוע גזר דיננו.

(דברים תשפ"ב)