האם יהודי אתיופיה שמעו על חורבן בית המקדש?

מפעם לפעם אני נשאל – האם יהודי אתיופיה ידעו על חורבן בית המקדש או לא? ננסה להשיב באמצעות שני סיפורים.

להלן סיפור אחד. מיד לאחר "מבצע משה" לקחו את כל הקייסים, מנהיגיה הרוחניים של הקהילה, לטיול בעיר ירושלים, העיר שעליה חלמו כל השנים. התחנה האחרונה לאותו יום היתה רחבת הכותל. אחד הקייסים הרים את ידו ושאל: "איפה ירושלים?", ענה לו יעקב מהסוכנות: "כל היום היינו בירושלים ועכשיו אנו בכותל". הקייס המשיך: "איפה בית המקדש?", יעקב הצביע לכיוון הר הבית ואמר: "שם היה בית המקדש". לפתע כולם נפלו על רחבת הכותל, כבשו פניהם בקרקע, והתחילו בוכים כילדים (זהו סיפור אישי של עובד בסוכנות היהודית).

הסיפור השני מתרחש בשנת 1867, במפגש של יהודי אתיופיה עם פרופסור יוסף הלוי, מזרחן יהודי מאירופה, שנשלח לבדוק אם אכן נכונה השמועה שיהודים נמצאים בחבש. יוסף הלוי התרגש מאוד מהמפגש עם היהודים באתיופיה, אולם הם מסרבים להאמין שהוא יהודי. רק כאשר הלוי העלה על דל שפתיו את המילה 'ירושלים' האמינו לו בהתרגשות עצומה, שהוא יהודי. וכך מתאר יוסף הלוי כיצד ניסה לשכנע אותם: "דעו נא אחים יקרים כי גם אנכי פלשי, הנני כאחד מכם! לא אאמין באל אחר רק בד' לבדו ודתי איננה אחרת רק דת מורשה לנו בני ישראל מהר סיני! …סוף סוף קראו רבים יחד: אתה הנך פלשי! פלשי בעור לבן! צחוק תעשה לנו! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה! הנמצאים גם פלשים לבנים תחת השמש? אנכי התאמצתי להגיד להם ולהבטיח על אמונתי כי כל הפלשים היושבים בירושלים ובכל יתר ארצות תבל הם לבנים, ובעור בשרם אין הבדל ביניהם ובין יתר העמים אשר בתוכם הם יושבים. זכרון שם ירושלים אשר עלה על שפתי על פי מקרה הניס כרגע והרחיק מלב בני עמי הפלשים כל ספק בדברי. כברק בחשכת לילה האיר שם ירושלים את עיני ולבות אחי האובדים ההם. בעיניים מלאות דמעות קראו כולם: הה, האם היית גם אתה בירושלים העיר הקדושה והברוכה? הראית בעיניך הר ציון מכלל יופי, ואת בית מקדשנו הבנוי לתלפיות, את היכל הנערץ והנשגב אשר אוהב א-להי ישראל לשכון כבוד בתוכו? הה, הראית אולי בעיניך את קבר אמנו רחל? ההיית בבית לחם ובעיר חברון ששם קבורים אבותינו הקדושים?" (ולדמן, מ', מעבר לנהר כוש).

על פי שני הסיפורים לכאורה מתברר שיהודי אתיופיה חשבו שבית המקדש בנוי לתלפיות, כך שעם העלייה לישראל התברר להם שבית המקדש חרב! האם באמת הם לא ידעו שבית המקדש חרב? הפניתי שאלה זאת לרב ראובן יאסו ששאל מדוע חורבן המקדש השני הפך לבעל משמעות מיוחדת בתודעת העם היהודי יותר מאשר חורבן בית המקדש הראשון? והשיב; בגלל ההשפעה של חז"ל עלינו. הם נתנו לחורבן הבית השני מקום גדול יותר מאשר לחורבן הבית הראשון. לפי זה עולה שיהדות אתיופיה נשארה בתודעת חורבן בית המקדש הראשון ולא השני. יש לכך משמעותיות רבות כמו אופן האבלות על החורבן, אבל גם לשאלה האם השכינה סרה מירושלים או לא? באחת ההזדמנויות שאלתי את דודי החכם דניאל מנגשה ז"ל- "לא ידעתם על חורבן בית המקדש?". הוא ענה: "אתה חושב שעזבנו הכל, את הרכוש שלנו את הבתים שלנו וצעדנו ברגל לירושלים בשביל לפגוש פוליטיקה? חשבנו שירושלים זה מקום קדוש, כמו גן עדן, ושאלוקי ישראל נמצא שם".

עולה, אם כך, שיהודי אתיופיה וודאי ידעו על חורבן בית המקדש. הצומות הרבים ומנהגי האבלות השונים הקיימים אצל יהודי אתיופיה, בימים אלה, יעידו על כך. אבל, תודעתם הייתה תודעה של חורבן בית המקדש הראשון ולא השני. יש הבדל גדול בין שתי התודעות. בין היתר המשמעות של תודעה זאת היא האמונה שירושלים היא עיר הקודש ועדיין השכינה שורה בה. האנשים שגרים בתוך ירושלים נושאים שכינה זאת עליהם והתנהגותם הולמת את המקום הקדוש הזה. באמת ובתמים האמנו שירושלים היא קדושה ושהמקום שהיה עליו בית המקדש עדיין מפיץ אור קדושה, ושהאנשים שיושבים בתוכה קדושים.

אוכל לשתף את הקוראים בסיפור אישי. זוכר אני עד היום את הרגע העילאי שהתרחש בכפרנו "אירר" שבאתיופיה. הכפר, שמנה 15 משפחות בלבד, היה כמו מנותק מהעולם. כלים ממונעים כל שהם לא היו חלק מהנוף הכפרי, באזור שרר שקט מופתי, עד לאותו צהריי יום שהכפר יצא משלוותו. נגלה לעיני אנשי כפרנו מחזה נדיר במינו. גוש ברזל ענק עם ארבע גלגלים שחורים, בנוי בצורה מפליאה, זז ומקפץ באופן מפליא בין הסלעים והאבנים. הכלי נע במהירות אל כפרנו בקול רעש גדול. זוכר אני את בני כפרנו מקפלים גלימותיהם ונעים במהירות כדי לזכות לצפות במחזה נדיר זה. לפתע קול דממה דקה, ומהברזל יוצאים שני אנשים. כמו היו יצורים מעולם אחר, דמות דיוקנם כמלאכיי השרת, עור בשרם היה לבן כשלג, שערם חלק. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם, שכן נודע לנו זה עתה, שהם יהודים מירושלים – "ירוסלם" עיר הקודש, עיר אשר איווה אלוקי ישראל לשכון בתוכה. איזה אור גדול היה שם, עומדים היינו כולנו מלאה אושר ותקווה. אנשים אלה הוציאו שק גדול ומתוכו משו לחמניות וחלקו לכולנו. איזה אושר והתרגשות היה לקבל את הלחמניות שכן עתה נודע לנו שמקור הלחמניות מעיר הקודש ירוסלם. ​

בפרשת השבוע, פרשת דברים, אומר משה: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" ובהפטרה מוכיח ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים", ובתשעה באב אנו קוראים את קינתו של ירמיהו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס". כל הפסוקים מלמדים אותנו שהפרמטר לדעת אם השכינה סרה מירושלים או לא היא התנהגותם של האנשים שיושבים בתוך ירושלים. אם האנשים בתוכה לומדים היטב, דורשים משפט צדק, שופטים יתום ואלמנה ומכבדים זה את זה- זה סימן שהשכינה עדיין לא סרה מעל ירושלים.

יהודי אתיופיה חשבו שאמנם המבנה החומרי של בית המקדש חרב אבל העולם הרוחני לא חרב. כאשר חלק מאיתנו נזהרים לא לאכול בשר בתקופה זאת לזכר החורבן, עלינו להיזהר שלא לאכול אחד את השני, במיוחד בתקופת הבחירות. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

(דברים תשפ"ב)