החורבן והבית

בעולמה של תורת ישראל שלובים הבניין והחורבן, האבל והשמחה, זה בזה. בליל הסדר רווי השמחה אנו מטיפים טיפות מן הכוס לזכור את המצרים שנספו בים. בעיצומה של שמחת החתונה מניחים אֵפר בראש החתן, שוברים כוס לזכר החורבן ומעלים את חורבן ירושלים על ראש שמחתנו. בסיום הקינות, שרים בעוז "אלי ציון ועריה", ובעיצומו של תשעה באב, לאחר חצות היום, מניחים טלית ותפילין, אין אומרים תחנון וקמים מן הרצפה.

עירוב תחומין זה מבטא את מורכבות החיים, ובא לביטוי במקורות שונים, שלצד החורבן הנורא, מדגישים גם את "חצי הכוס המלאה", את התקווה והאופטימיות. גם בעיצומו של האבל על החורבן, כך מורה לנו תורת ישראל, יש לתת את הדעת ל"בית", לצמיחה שבעקבותיו, ולהימנע מלשקוע במרה שחורה שתחילתה ייאוש וסופה דיכאון שאינו מוביל לשום מקום.

נקודות מבט מורכבות אלה, מופיעות כבר בדברי חכמים. כך, למשל, למדנו במדרש (איכ"ר ד, יד): "כתיב: 'מזמור לאסף א-להים באו גוים בנחלתך'. לא הוה קרא צריך למימר [לא היה צריך הכתוב לומר] אלא 'בכי לאסף', 'נהי לאסף', 'קינה לאסף'. ומה אומר "מזמור לאסף"? כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזַמֵר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".

כיוצא בו אגדת התנאים המפורסמת (ספרי דברים מג; בבלי מכות כד): "על הר ציון ששמם". וכבר היה רבן גמליאל ורבי אליעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא נכנסין לרומי, ושמעו קול המונה של רומי מפוטליילוס עד מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו: עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם: ואתם למה בכיתם? אמרו לו: לא נבכה, שהגויים עובדים עבודת כוכבים, להוון משתחווים לעצביהון ויושבין בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי אלקינו היה לשריפת אש ומדור לחית השדה, ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. פעם אחרת היו עולין לירושלים. הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו! אנו בוכים, ואתה משחק? אמר להם: אתם, למה אתם בוכים? אמרו לו: ולא נבכה? מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' (במדבר א), והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו' (ישעיהו ח). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא מה אמר אוריה: 'כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה' (ירמיהו כו). ומה אמר זכריה 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים' (זכריה ח), וכתיב בתריה: 'ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה, יהיו קיימין דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".

בפרשנותו לאגדות הש"ס "עין איה", מצביע הראי"ה קוק על דמותו המיוחדת של רבי עקיבא כדגם ואבטיפוס להתבוננות אופטימית בחיים: "טהורי לב יראו את רבי עקיבא בגודלו; את רבי עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית, העתיד הרחוק ניצב כהווה. את רבי עקיבא המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה האלוקית הנובעת מעומק חכמת ליבו הנפלא הרוותהו עד כדי מלוא ציור חי, כי רומי ואליליה כליל יחלוף, ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הוודאִי, מילאה כל כך את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד, שהכירו רק כעב קל על פני החמה הברה בשחקים".

מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה (שבשבוע החולף מלאו תריסר שנים לפטירתו), שחווה את נוראות השואה על בשרו, ואיבד חלק ניכר מבני משפחתו בשואה, הדגיש תמיד את אורך רוחה של ההיסטוריה היהודית. כדוגמא לכך הביא את נח, היוצא מן התיבה, לאחר המבול שבו הושמד כמעט כל היקום, ו'יוצא' מן התיבה לשֵם תיקון עולם: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו, וְאִשְׁתּוֹ, וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ" (שם יח). גם לאחר חורבנו של עולם, נח אינו מתייאש. הוא בונה מחדש את משפחתו, ופונה לטעת כרם.

כך בימי נח, וכך בדורות האחרונים, שבהם ניצולי השואה, עם שרידי חרב, שאיבדו הכל, הצליחו למלט נפשם, עלו לארץ ישראל, בנו בתים והולידו משפחות.

המתבונן רק בחורבן ומתמקד ב'כאן' וב'עכשיו' עשוי להתמלא ייאוש וחרדה. אבל מי שפניו אל ה"בית", יודע לצפות למרחוק, ומתבונן בהיסטוריה מתוך פרספקטיבה רחבה, בת אלפי שנים, ידע להעריך את גודל הנס והתקווה.

העם היהודי אינו רץ מאה מטר, ריצה קצרצרה, אלא ריצת מרתון, למרחקים ארוכים, והמנונו הוא "התקווה", לא הייאוש.

(דברים תשפ"ב)