הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)נגיף הקורונה מעורר לשאלת החיסיון הרפואי, האם יש לפרסם ברבים את מי שנמצא חיובי לנגיף. המשנה אומרת שמי שמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א).
חומרת הלבנת הפנים מובאת במעשה יהודה ותמר. "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי- נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר דכתיב 'היא מוצאת'" (כתובות ס"ז ע"ב). לפי המדרש, תמר הסתכנה במוות בשריפה, ובלבד שלא תבייש את חמיה. בתורה נאמר "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ד'" (ויקרא י"ט ט"ז). הרמב”ם מקשר בין שני חלקי הפסוק ומסביר שרכילות עלולה להוביל למוות (הל' דעות פ"ז ה"א).
החפץ חיים הוא הראשון שדן בפירוש בתנאים שבהם מותר ואסור לדבר באופן ציבורי על מעורבותו של אדם במעשה עוול או חטא, על מנת להציל אחרים מנזק. החפץ חיים מונה מספר תנאים לפרסום מידע על אדם שעשה עוול, ובכללם, יש לוודא שהמידע נכון ומדויק, ושהוא נחשב בפירוש לעוול. תחילה יש לנסות להוכיח את החוטא באופן פרטי, ורק אם אין זה אפשרי, אפשר לפרסמם גם בציבור. יש לפרסם את המידע לתועלת, ולא חלילה בשל שנאה או להנאה עצמית. הרב עובדיה יוסף מבהיר את ההגדרה ההלכתית של האופן שבו אפשר לשתף מידע באופן ציבורי אודות אדם שמזיק לאחר, מעשה שאינו ונחשב לשון הרע. בשאלה אודות אדם שמנסה להשיג רישיון נהיגה למרות שהוא מסתיר מחלה שמשפיעה על ראייתו, הרב עובדיה נשאל אם יש להודיע למשרד הרישוי על כך, הואיל וזה עלולה לגרום לתאונות דרכים ולפגוע באחרים. "…ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוון רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוון לתועלת מסוימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב”ם וזו לשונו, כל היכול להציל את חברו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך…" (שו"ת יחווה דעת, ח"ד סי' ס').
על פי ההלכה אסור לאדם לפגוע בעצמו, אך יותר מהחובה שלא לפגוע בעצמו מוטלת עליו החובה והאחריות שלא להזיק אחרים (ע"פ תו"ס ב"ק כ"ג ע"א). על כן מחובתו של מי שהגיע לידו מידע כזה לפרסמו ברבים משום הציווי "לא תעמוד על דם רעך", ומשום חשש פיקוח נפש, אך אין היתר לביישו, ולעשות לו שיימינג.
תש"פ
