דרישה מגוונת מכלל הציבור

צדיקים או בתי מדרשות החושבים שרק הם הקרובים ביותר לקב"ה – לעתיד לבא יתברר שמכל הצדדים ההתקרבות שווה

במעמד הר סיני (משפטים כד ג) נאמר: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". האם תופעה זו, שהייתה חד-פעמית בעם ישראל, היא המצב האידיאלי שכל יהודי והתנהלותו ומחשבתו תהיה של "שפה אחת ודברים אחדים", או שמעבר למחויבות של כל יהודי לקיים את תרי"ג המצוות ולהאמין בעיקרי האמונה היהודית, יש לפניו אפשרויות מגוונות איך לחיות את חיי האמונה? לכאורה, חלוקת ישראל לשבטים והבדלים בפעילות של כל שבט הם ההוכחה שיש מגוון אפשרויות ודרכים שונות להתנהלותו של עם ישראל בארץ ישראל. בכלל התפקידים מצוי גם התפקיד לשרת את ה'. התפקיד הזה הוטל על שבט לוי, כמו שכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה הי"ב) "שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". מובן שהתפקיד השבטי אינו מונע באופן פרטי, מכל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו ללכת בדרכו של שבט לוי, ולהקדיש את חייו ללמוד וללמד את התורה בלבד.

האמירה "יחד שבטי ישראל" כוונתה לאחדות ולא לאחידות. במסכת ברכות (לה ב) נחלקו רבי ישמעאל ורשב"י בעניין תורה ודרך ארץ. רבי ישמעאל לומד מהפסוק: "ואספת דגנך" – שעל האדם להנהיג מנהג דרך ארץ עם לימוד התורה, ועל כך שואל רשב"י: "תורה מה תהא עליה?! ולדעתו על האדם האידיאלי לסמוך שמלאכתו תעשה על ידי אחרים. ואומרת הגמרא שם בשם אביי: "הרבה עשו כרב ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת צדיק" (אות רכד) קושר את מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י ואת מסקנתו של אביי להבדלים שבשתי הפרשיות של קריאת שמע. פרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד ופרשה שניה בלשון רבים. בפרשה הראשונה נאמר "בכל מאודך" שפירושו ממונך, כי היחיד נדרש להפקיר אפילו את ממונו (פרנסתו) לעבודת ה'. ואילו בפרשה שניה שנאמרה בלשון רבים לא נכתב "מאודך" אבל נכתב בה "ואספת דגנך" מפני שהרבים "צריכים לנהוג במידת דרך ארץ, ולהשגיח על ממונם ולדאוג לפרנסתם ולקיים את חיותם". הסיבה לפי רבי צדוק שהרבים שעשו כרשב"י ולא עלתה בידם היא מפני "שאין זה רצון ה' יתברך, כי בעולם הזה הקב"ה רוצה בישוב העולם ולא תוהו בראה".

רואים אנו מכאן שיש דרישה אחת מיחידי סגולה ואחרת מהציבור הרחב. בפרשתנו (י' יב') מציבה התורה את השאלה: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך?" ובפירושו "העמק דבר" מסביר הנצי"ב שיש בעם ישראל ארבע קבוצות ומכל אחת מהן הקב"ה שואל דבר אחר: האחת, מנהיגי הציבור וראשיו, השנייה תלמידי חכמים הנקראים זקני ישראל, השלישית בעלי בתים העוסקים בפרנסתם, והרביעית נשים וקטנים. "וכל אחד מהכיתות הללו אינו דומה לחברו לעניין מה ה' שואל ממנו… שהקב"ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו… ומה ששואל הקב"ה מזה אינו שואל מזה, ולפעמים השאלה מכת אחת כמעט שאסורה לכת שניה". שם הוא מפרט את הדרישה מכל קבוצה וקבוצה "ועל – בעלי בתים העוסקים בפרנסתם – עליהם מוטל לשמור המצוות בזמנם ולא יהא העסק שלו מבטל המצווה, אבל אי אפשר לשאול מאיש עמוס בעסקיו שקידת היראה והאהבה, רק מעשה המצוות בפועל, זה הקב"ה שואל מהם".

על דרכים שונות בעבודת ה' שכולן שוות לומד ה"חפץ חיים" ממאמר חז"ל בסוף מסכת תענית (לא' א'): "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם (ועיין רבינו גרשום שם: "והקב"ה יושב באמצע") בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קווינו לו ויושיענו זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". ואמר על כך ה"חפץ חיים": "אם עושים עיגול במחוגה, אז אם נמדוד מכל צד וצד במעגל את הנקודה האמצעית יהיה הכל שווה, כן יש הרבה דרכים בעבודת ה' ואם באמת ובתמים מבקשים ומתגעגעים אל הקב"ה אזי כל הדרכים שווים. וזהו לעתיד לבא יעשה הקב"ה מחול לצדיקים והוא באמצע, והצדיקים עומדים נגדו מצדדים שונים (וכל נקודה במעגל נמצאת במרחק שווה מהאמצע) וכל אחד מראה באצבעו "הנה אלקינו זה", אבל מכל הצדדים ההתקרבות שווה". דבריו של ה"חפץ חיים" מכוונים כנגד צדיקים או בתי מדרשות החושבים שרק הם הקרובים ביותר לקב"ה, ולעתיד לבא יתברר שמכל הצדדים ההתקרבות שווה.

(עקב תשפ"ב)