ארץ ישראל אינה שטח כבוש

השראת השכינה היא המטרה העליונה של העם היהודי. הקמת המשכן היא אחת הדרכים להגיע לכך, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". התורה קשרה את הקדושה גם למסגרת של זמן ומקום, לזמנים מיוחדים כמו שבת ומועדים, ולמקום מיוחד לארץ ישראל, שרק בה יכולה הקדושה המיוחדת השופעת לישראל ממרומים להתגלות. מקום המקדש חייב להיות בארץ ישראל שעליה נאמר: "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה". הארץ נבחרה ע"י בורא עולם להיות ארצו של העם היהודי, מפני שרק היא המתאימה להגשמת הייעוד ומימוש המטרות של העם היהודי, כמובא במדרש [במדב"ר כג]: "אמר הקב"ה למשה הן הארץ חביבה עלי שנאמר: 'ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד' וישראל חביבים עלי שנאמר: 'כי מאהבת ה' אתכם' אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהם חביבים עלי לארץ שחביבה עלי". על ההתאמה של ארץ ישראל לעם ישראל כתב הראי"ה קוק בפתיחת ספרו 'אורות': "ארץ ישראל אינה קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי לקיומה החומרי או אפילו הרוחני של האומה, אלא ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”.
הקשר של העם היהודי עם ארצו נשמר לאורך כל ההיסטוריה מאז אברהם אבינו, וגם בכל שנות הגלות, כשהקריאה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" היתה מכוונת לא רק לירושלים העיר אלא לארץ ישראל כולה. כיום יושבים ששה מיליון יהודים במדינה שהקימו בארץ ישראל. אין ספק שלא היינו זוכים לכל זאת ללא הנאמנות ללא סייג של העם לדורותיו לארץ ישראל. והנה עד הקמת המדינה היה ברור לכל יהודי שארץ ישראל כולה היא ארצו של העם היהודי, וגם אם היו בתוכנו שחשבו לוותר על חלק מן הארץ כדי שאפשר יהיה להקים מדינה לעם היהודי בחלק הנותר, גם הם לא וויתרו מעולם על זכותו ההיסטורית של העם על יתר חלקי הארץ.
והנה לאחרונה חל כרסום בנאמנות של העם לארצו, "נשמות טועות" המתכחשות לא רק לארץ ישראל אלא לכל העבר והעתיד שלנו, קוראות לנחלת אבותינו "שטחים כבושים", כאילו לא לנו הארץ, ולא זו בלבד אלא רואים כזרים-מנשלים את אחיהם המיישבים את חבלי ארצנו בגבורה ובמסירות נפש. ההתכחשות הזו לארץ ישראל כארצו של העם היהודי היתה כבר בימי החשמונאים ועליה אמר שמעון החשמונאי: "הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה" [חשמונאים א, טו לד]. ומכאן לא רחוקה הדרך ש"הנשמות הטועות" של דורנו מתחברים לגרועים שבמבקשי נפשנו ומכריזים קבל עולם ומלואו: ארץ ישראל על מרחביה ההיסטוריים אינה ארצו של העם היהודי, ויש לעקור ממנה ישובים ישראליים ולהגלות מעל אדמתם מתיישבים שהם דור שני ושלישי על האדמה הזו, וכל זאת מפני הטענה שהארץ שהם יושבים בה היא "שטח כבוש". אם חפצי חיים אנחנו עלינו להדוף את הטיעון הזה מחוץ לגדר הקונצנזוס הישראלי, כי ללא כל קשר לסוגית השלום ושלמות הארץ, כל הכופר בזכותו של העם היהודי על חלק מן הארץ, שומט גם שלא ברצונו את הבסיס המוסרי של ההתיישבות היהודית בכל חלקי ארץ ישראל, משני עברי "הקו הירוק". כנגדם עלינו לומר: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" [כלים פ"א מ"ו] ולהפנים אמת זו לכל מרכיבי החברה הישראלית.
(תרומה תשעט)