למה מתכוונת התורה באומרה שמטרת "יציאת מצרים" היא "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם"? נחלקו בן זומא וחכמים, וכך מובא (משנה, סוף מסכת ברכות): "מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז]: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל – להביא לימות המשיח". בהקשר ליציאת מצרים נאמרו ביטויים שונים, כמו במשנתנו: "שתאמר יציאת מצרים" או בהגדה של פסח: "לספר ביציאת מצרים".
מדוע בחרה המשנה דווקא בביטוי: "מזכירים"? ההבדל בין אמירה וסיפור להזכרה הוא: שבאמירה וסיפור האדם מוציא את הדברים מתוכו החוצה לאחרים, ואילו ב"הזכרה" האדם מפנים את הדברים אל תוכו. ואכן, ביציאת מצרים אנו עושים את שתי הפעולות; אנו מפרסמים את היציאה ממצרים לדורות, אך עלינו גם להפנים ולהטמיע בתוכנו את רעיון היציאה ממצרים כאירוע מכונן. מהו המיוחד ביציאה ממצרים? "מצרים" מסמלת את המיצר, את העבדות וההשתעבדות לכוחות זרים, את אובדן העצמאות והגילוי האישי, וה"יציאה ממצרים" הנחילה לנו את היציאה אל המרחב, מעבדות לחירות, לחיים שבהם היהודי מגשים את ייעודו ושליחותו בחיים. בן זומא וחכמים נחלקו האם ההזכרה הזו מכוונת רק לכאן ועכשיו, לחיי היום יום על יומו ולילו כדי לשמור על הקיים, ואילו לעתיד לבא, לימות המשיח יהיו זיכרונות אחרים ככתוב [ירמיהו כ"ג]: "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם", או שהיציאה ממצרים מכוונת גם לימות המשיח.
הימים והלילות מסמלים שתי תקופות בחיי האדם – הבוקר מסמל את תקופת החסד, שההשגחה העליונה מאירה פנים לאדם, ואין לו לאדם אלא להודות לבורא עולם בלב שלם ובנפש חפצה. ואילו הלילה מסמל את התקופה בה דרכו של האדם לוטה בערפל של צרות וכישלונות, וכאן צריך להפעיל את האמונה – "ואמונתך בלילות". לפי בן זומא הזיכרון של יציאת מצרים צריך ללוות את האדם בשתי התקופות הללו, לא לשבוע ולכחש בימי החסד ולא להתפקר בימי החושך. ואילו לדעת חכמים אין לצמצם את רעיון יציאת מצרים להתנהלות היום-יומית של האדם, לא לראות בהווה את סוף הדרך, אלא יציאת מצרים צריכה לנהל את האדם גם אל העתיד – "להביא לימות המשיח". היציאה ממצרים היא מאורע מכונן לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, ולכן היא צריכה להניע את המרץ הלאומי גם לקראת אחרית הימים. לפי דעה זו אין לראות בעם היהודי שתי תקופות; האחת "עולם הזה" והשנייה "ימות המשיח", אלא הכל רצף אחד שראשיתו ביציאת מצרים ואחריתו באחרית הימים.
מחלוקת זו של בן-זומא וחכמים יכולים אנו לראות גם בחברה הישראלית של היום. עד קום המדינה היתה הכמיהה המשיחית מנת חלקו של רוב הישוב היהודי, רובם ככולם לא הסתפקו בהווה אלא צפו לעתיד: להקים מדינה, ליישב את הארץ ולקבץ את גלויות ישראל, אפילו בן גוריון וברל כצנלסון מראשי הציונות החילונית הכירו בכך שהכמיהה המשיחית היא שמעוררת את העם לציון. בן גוריון כתב: "בלי הכמיה המשיחית לא היתה מופיעה הסגולה החלוצית" וברל כצנלסון כתב [ערכים גנוזים עמ' 125]: "תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ, היא רואה את הציונות כחלק מן הגאולה האנושית". המפנה חל מאז שהמדינה התבססה, כשחלקים מהחברה הישראלית החלו לראות במדינה החלקית את סוף הדרך, וכל מעיינם היה לשמור על הקיים ללא חזון וללא יעוד. ולכן "ימות המשיח" לגבם היא אוטופיה שאינה שייכת לימינו. כנגדם נשארו חלקים אחרים בעם שאינם מחלקים בין ה"עולם הזה" ו"ימות המשיח", לגבם רעיון הגאולה שנחל עמנו ביציאתו ממצרים הוא גם לעתיד לבא, ל"הביא לימות המשיח", והם רואים את ההיסטוריה היהודית כרצף אחד שראשיתו ביציאת מצרים ואחריתו באחרית הימים, ולכן הם אינם מסתפקים בקיים אלא שואפים להיות עם שלם החי בארץ שלימה על פי תורת ישראל.
(בא תשעט)
יציאת מצרים וימות המשיח
השארת תגובה