את המדור הנוכחי אני כותב מתוככי חוף לא מוכרז כלשהו בכנרת. הילדים לא מוותרים על יציאה לנופש גם אם זה ידרוש לינת שטח, הכוללת צ'ופרים כמו רעשי רקע, כאבי גב, יללות של חיות בלילה, בוקסות מחרישות אוזניים מצד נופשים אחרים, ותנאי הגיינה של עולם שלישי… למה כל זה רלוונטי למדור? כי לפני שנסענו הכנסתי גמרא קטנה לתיק. לא העמסתי ספרים שאני משתדל ללמוד ביום יום, אבל אמרתי לעצמי שלפחות "דף יומי" ככה נחטוף. בכל זאת כמה אפשר לרבוץ. הגיוני, לא?
אז זהו, שבמציאות דברים לפעמים הולכים אחרת. חם לכולם, מחפשים פינה סבירה, ונכנסים ומחפשים ומתאכזבים ויוצאים לכביש, ושוב מחפשים וסוף סוף מתמקמים , ואז להקים אוהלים, ולהתארגן עם הילדים, והחום, ואז רעבים, ובישולים בשטח, ובגדים ומגבות, ולהתארגן ללינה. ובאמת שרציתי לחטוף רבע שעה, חצי שעה, זמן סמלי בשביל הדף, אבל מה לעשות שזה התברר כחלום נחמד שבהחלט קל לדמיין אותו בשלב האריזות – כשאתה בבית במזגן, נקי ורגוע…
וחשבתי לעצמי: למה בעצם לא למדתי ממאתיים פעמים קודמות שלקחתי ספר לטיול או לטיסה, וזה לא הלך? לא חבל על המשקל?
אז אני באמת לא הנושא של המדור, כי לפעמים זה הולך ולפעמים לא, אבל ההבנה שעלתה בי כשחשבתי על זה , שהדבר הכי מסוכן זה לאבד את הרצון, את הניצוץ, את התקווה התמימה שאולי הפעם זה יילך. ואני לא מדבר על לקחת או לא לקחת ספר… זה נכון לזוגיות, להורות, לתפילה, אפילו לעסקים…
כמה פעמים בדרך הביתה בסוף יום עמוס חשבתי איזה סבלן אהיה לילדים, ממש נופת צופים, ובסוף זה החזיק ל'תקופה' של כמה דקות. אז זהו? לא מנסים יותר?… כמה פעמים הגעתי לתפילה עם מחשבות נעלות על עמידה לפני ה', וכשסיימתי את התפילה קלטתי שלא כיוונתי באף מילה?…
וזה בדיוק הסיפור של אלול שרק נכנס. מדברים על חשבון נפש, על הכנה לימי הדין. מה מחשבנים בדיוק? הצלחות? סימוני וי בטבלה? או שאולי בעצם את הרצון שלנו, אם הוא עודנו חי.
ואז, מתקבצים להם כל הספרים שלקחנו כי רצינו ללמוד, וכל התפילות שהגענו עם כוונה להתפלל בכוונה, וכל הפעמים שהחלטנו שנהיה ממש סבלניים בזוגיות, או מול הילדים, וכל התקוות הקטנות שהיו לנו מעצמנו, ודווקא הפעמים שזה לא הלך – יעידו שמעולם לא הרמנו ידיים!
(שופטים תש"פ)
לא הרמנו ידיים
השארת תגובה