משחק עם לויתן

פעם ישבתי עם בן של סלבריטאי גדול. אחד, שמחכים ליד הבית של אבא שלו אנשים כל הזמן. ויש סביבו הרבה כבוד.
זה היה באמצע הלילה, היה לו כאב גדול בתוך העיניים.
הוא שאל אותי:
תגיד, הרי כתוב שצריך להידבק במידותיו של הקב"ה. הוא מפרנס, מרחם, לומד תורה, משדך שידוכים, וכל מה שכתוב עליו שהוא עושה. אוקיי. אני יכול לנסות לעשות דברים כאלו.
אבל הגמרא אומרת גם, שהוא "משחק עם לויתן". כל יום. על בסיס קבוע.
אז איך תכלס עושים את זה?.
מה עובר עליו… חשבתי לעצמי ולאיפה זה הולך.
הוא ענה לי כך, ופה, פיתחו שערי הלב:
כתוב שבששת ימי בראשית, נלקחה מהלויתן בת זוגו (נמלחה לצדיקים לעתיד לבוא).
מאז
הלויתן בודד באוקיינוס. פשוט לבד.
אז אלקים מפנה זמן לשחק איתו.
פשוט לשחק. נאלמתי דום.
מי שיודע איזו בדידות נוראית עובר לפעמים דווקא אדם שחשוף לקהל, איזה כאב וכלא בתוך עצמו. זה היה קורע לב כשהוא אמר לי את זה.
הקטע שאין לזה כללים, הלויתן הזה שוחה בלב של כל אחד וכשהוא לוקח את המושכות… זה יכול להיות ממש כל אחד.
מאז השיחה ההיא, אני משתדל להיות יותר ערני ללויתנים. ויש מסביב בכמויות.
הם מסתתרים מאחורי פוסטים תמימים ברשת, בתגובות בנאליות, וגם על במות גדולות.
יש מהם שקטים ומתחת לרדאר, ויש פעלתניים,
אבל במבט אחד אתה רואה את זה.

איני יודע אם יש כאב גדול מן הבדידות. איני יודע אם יש לה רפואה. ואם יש לה כללים, אתה יכול להיות מוקף בבני אדם ולבד לבד בים הגדול.
בזמנים שאתה מרגיש אותה, אתה נעלם שם לחלוטין.
ילד בודד, שמרגיש לא רצוי, יש כזה כאב בעולם?
ואם זה ילד גדול?…
מה באמת נשאר פה בעולם הזה חוץ מלשחק יחד?
לקלף את הפוזה והאגו שעוצר אותנו מלפנות,
מלשאול, מלהציע עזרה, מלהתייחס.
פשוט להתייחס!!
קרה לכם שמילה ממישהו הפכה לכם את מצב הרוח ברגע? יש למעלה מזה?
לפני שנים, הייתי מסתובב עם עוד חבר מוסיקאי, והיינו מנגנים ברחוב, בחאפלות, ופאבים. פעמים רבות היינו גם דופקים ספונטאנית בדלתות מחפשים אנשים הזקוקים לקצת שמחה בחיים. כמובן שאנשים נורמליים לא ממש פתחו, אלא היו עונים "כבר תרמנו" ועוד תירוצים בסגנון הזה מאחורי הדלת הסגורה… הבנו אותם.
יום אחד מישהי שואלת "מי אתם"?
– "באנו לשמח" אנחנו עונים.
היא פותחת את הדלת ואנחנו רואים בית הפוך עם מזוודות,
היא מתיישבת על ספה וממררת בבכי תוך כדי שאנו מנגנים.
"אתם בטוחים שאתם בני אדם?" היא שואלת
– "אני בתקופה הכי קשה בחיים שלי, חושבת על הגרוע מכל, בכיתי בשעה האחרונה ובקשתי מאלקים שאם הוא קיים שרק ישלח לי משהו שישמח אותי. ואז דפקתם בדלת ואמרתם שבאתם לשמח אותי. אתם לא בני אדם כי אם מלאכי אלקים…"
*
פעם ישבתי עם חבר ברכב בפקק בניו יורק, לידינו עמדה מונית, החבר שלי צפר לנהג המקסיקני עד שזה פתח את החלון. חבר שלי, שהיה במצב רוח טוב, שאל אותו "אחי היקר, מה שלומך הבוקר?", נהג המונית שתק כמה שניות, ובעיניים לחות ענה: "אני עשרים שנה בניו יורק, מעולם אף אחד לא התעניין בשלומי…"
*
אני רואה אנשים
פעילים נחשבים, לוחמי צדק, אבירי אמת,
שדורסים לוייתנים בדרך בלי לשים לב.
מה זה דורסים, בענק,
וזה נורא כואב לראות את זה.
וצריך המון רגישות, כי אף אחד לא יודה בזה בפירוש
וזה לא מדיד או מדעי או "חוק" או "הלכה"
וקל להשקיט את המצפון ולהמשיך הלאה.
אבל כדאי לפקוח עיניים ולפתוח לב ולהסכים לשחק כמו אלקים
"אחת, שתיים, שלוש דג מלוח"…
אההה… לויתן!
(חיי שרה תשע"ח)