משמעות השיוך הגנאלוגי – בין ביולוגיה לתרבות. חלק ח'

במאמר הקודם עקבנו אחר הדרמה המקראית המתוחה בין ספרי עזרא ונחמיה לבין מגילת רות. בטקסטים הראשונים, זרע ישראל הוא היסוד המכריע בשאלת ההצטרפות לעם ישראל, ואילו במגילת רות זרע ישראל צומצם לזרע האב, בלשון המדרש: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". לאור זאת עולה השאלה: האם  המונח "זרע ישראל" מסמן את הזרע הביולוגי או שהמסומן הוא מטאפורי – זרע משמעו תרבות וזהות?

האיסור המקראי הוחל על ידי חז"ל רק על הגבר, כך נאמר במדרש: "לא יבא עמני ומואבי בקהל ה', בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקיבות, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים 'על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים' מי דרכו לקדם אנשים ולא נשים" (ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רמט). לפי חכמים האיסור הוא ענישה על התנהגות לא הולמת של הגברים. מי שלא גילה סולידריות עם העם הנודד והסובל אינו ראוי להצטרף לקהל ה'. הנשים לא היו שותפות להתנהגות זאת, לפיכך, הן יכולות להצטרף לעם ישראל.

הסטת האיסור לעבר התרבות מובילה את חז"ל לפתוח את השער בפני נכרים בלא תלות במוצאם הביולוגי. כך שנינו: "בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להן מה אני לבוא בקהל? אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל הא כת' לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'? [השיב ר' יהושע] וכי עמון ומואב במקומן הן עומדין כבר עלה סנחריב וערבב את כל האומות שנ' ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי" (משנה ידים ד, ד; תוספתא ידים (צוקרמנדל), ב, יז). לפי מקור זה יהודה היה כבר גר, והשאלה ששאל הייתה רק: "מה אני לבוא בקהל". אכן, בספרות חז"ל המושג "לבוא בקהל" מתייחס רק לנישואין ולא לעצם הגיור. בתלמוד נאמר: "תנינן כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא  בזה" (ירושלמי, יבמות, ח, ב; ראו עוד הרב משולם ראטה, שו"ת קול מבשר, חלק ב, סימן מב). הגר נכלל במלואו בקיום היהודי.

עקרון הזיהוי שהיווה מחסום בספר עזרא ונחמיה בפני הגיור הוסר על ידי חז"ל. עמדתם העקרונית הייתה שההבחנה בין יהודים למי שאינם יהודים אינה ביולוגית גרידא – שאלת מקור תאי הזרע. בתפיסתם המוצא מותנה תרבות; ערבוב האומות מבטיח שהרוע שהתחולל בהתנהגות עמון ומואב ביציאת מצרים לא יחזור על עצמו. לפיכך התירו בשלב הראשון את עצם הגיור ובשלב השני כשהורד רבן גמליאל מנשיאותו התקבלה עמדתו של רבי יהושע ולגר הותר לבוא בקהל. התלמוד החיל זאת גם על עמלק, וכך שנינו: "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (ומנו רב שמואל בר שילת) (סנהדרין צו, ע"ב). אכן, מסורת חז"ל קובעת נחרצות כי המן הוא מזרעו של עמלק (ראו ירושלמי ברכות, ב, הלכה ו; פרקי דרבי אליעזר מט, ועוד. וראו אבי שגיא, יהדות בין דת למוסר, עמ' 218 ). הרמב"ם הקבע להלכה: "כשיתגייר הגר בזמן בכל מקום, בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין כושי ובין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבוא בקהל מיד (הלכות איסורי ביאה, יב, כו). לפיכך כל מי שכלול בזיהוי היהודי, יכול להקים משפחה – תא הזהות היהודית הבסיסית. גר הוא כתינוק שנולד בישראל. לידה זו אפשרית מפני שאדם אינו נושא את עוון מורשתו. הגר מתנתק ממורשתו השלילית ונכנס למרחב הקיום היהודי.

ברם, הגר הוא לא חלק מהגנאלוגיה היהודית הריאלית. לפיכך לגר אין עבר, הורים ומורשת. זהותו היהודית מתחילה בהווה, הפונה אל העתיד. זיהוי הגר  כיהודי חסר מוצא יהודי משפיע על זהותו. כך שנינו: "אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר: א-להי אבות ישראל. וכשהוא בבית הכנסת אומר: א-להי אבותיכם. ואם היתה אמו מישראל אומר: א-להי אבותינו" (משנה, ביכורים א, ד). לכאורה, מרכזיות זרע ישראל  שרירה ועומדת בקיום היהודי. ובכך אעסוק במאמר הבא.

(ראה תשפ"ב)