פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
במאמר הקודם, חלק ח' ראינו את קביעת המשנה (ביכורים א, ד), שלפיה הגר מביא ביכורים אבל אינו קורא את הפסוקים, המצוטטים להלן, לפי שא-לוהיו אינו אלוהי אבותיו. בספר דברים נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [..] .וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (כו, פס' א- י).
הביטוי "אבותינו" שבנוסח הווידוי מציין את מכלול ההיסטוריה היהודית; "אבותינו" הם אבות העם היהודי לדורותיו. זיהוי הגר כיהודי סוגר את דלת עברו הנוכרי ומציב אותו בעמדת פתיחה חדשה; זהותו תתממש רק בעתיד. העובדה שהגר מנותק מההיסטוריה היהודית בעייתית: חברות בקולקטיב היהודי היא חברות בעבר, בהווה ובעתיד. קביעה זו חלה על כל זהות האנושית. בני אדם נולדים לתוך עבר, הכולל זיכרונות, אתוסים, נורמות ושפה. האדם לא נולד בן חורין. חירות היא משימת חיי האדם, המשתרעת מלידה ועד מוות. הקיום היהודי מושתת על שותפות גורל ותודעה היסטורית. המשנה מבטאת היטב תודעה זו: לגר אין הורות הלכתית-נורמטיבית. אבל כיצד ייתכן והגר לא יהיה שותף בגורל היהודי ובתודעה ההיסטורית-יהודית?
אכן, יש מסורת תנאית הפוכה: "תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם? כי 'אב המון גוים נתתיך' (בראשית יז ה). לשעבר היית אב לארם ועכשיו מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דרבי אבהו והורי כרבי יהודה" (ירושלמי, ביכורים א, הלכה ד). לפי זה, גר חובר אל ההיסטוריה היהודית באמצעות אברהם אבינו, שהוא אב המון גויים.
ברם, הפסוק שהברייתא מצטטת קובע שאברהם הוא "אב המון גויים", ולאו דווקא של ישראל. יתרה מזאת, הביטוי "אבותינו" הנאמר בווידוי ביכורים או בתפילה מציין את שרשרת הגנאלוגיה היהודית, ולא העולמית! אכן, למרות דברי הירושלמי, המחלוקת בין חכמי ישראל נותרה פתוחה. הרשב"א כותב: "הא דאמרינן דאדמת הגר מימעטא מאדמתך, היינו משום דגר עצמו פטור וכמו שאמרנו דתנן גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו […]. ומיהו איכא מאן דאמר דאין הלכה כן אלא כל הגרים מביאין וקורין ואפי' אין אמו מישראל, דגרסי' התם בירושלמי: תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא […]. ולפי זה אף כשהוא מתפלל, בין עם הצבור או בינו לבין עצמו, אומר: אבותינו. וכן בברכת המזון. וא"ת אכתי איך יאמר ארמי אובד אבי, י"ל: דשלשת האבות הן הן אבות כל העולם, וא"ת עוד והא כתיב לתת לנו, י"ל: דכיון שהן כבני האבות ראויין היו ליטול חלק בארץ אלא שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והגרים הרי הם כטפלים" (חידושי הרשב"א, בבא בתרא, פא, ע"א).
ה"מאן דאמר" שעליו רומז הרשב"א כולל את הרמב"ם ור"י. ברם, הרשב"א מכנה את החולקים "מאן דאמר", ומעניק בכך משקל מיוחד לרבנו תם שבשמו נמסר: "גר מביא ואינו קורא. ר"ת לא הניח לגרים לברך ברכת המזון דתנן כשמתפלל אומר א-להי אבות ישראל ובבית הכנסת אומר א-להי אבותיכם ואם אמו מישראל אומר א-להי אבותינו ור"י פירש דלא קי"ל הכי אלא גר מביא וקורא ואומר אלהי אבותינו אך אינו אומר נתת לנו אלמא גרים בני חובה" (פסקי התוספות בבא בתרא פרק ה, סימן רלב, ד"ה למעוטי).
לפנינו מחלוקת ביחס לזיהוי היהודי. לפי המשנה, זיהוי הגר כיהודי הוא מההווה ואילך; הגר, עקור הן מעברו האישי והן מהעבר היהודי. לפי הברייתא, הזיהוי מאפשר לגר שותפות במורשת ההיסטורית. מסלול זהותו הושלם והוא כולל עבר, הווה ועתיד, ככל יהודי.
(שופטים תשפ"ב)
