אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')אחת מהחובות המוטלות על שופט היושב בדין הינה החובה "לדון דין אמת לאמיתו", החתירה להוציא משפט אמת היא זו שצריכה להוות עמוד האש ועמוד הענן בהיכל המשפט. דברים דומים משמיע לנו השופט אהרון ברק באומרו: "המשפט עומד על האמת. וביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת".
החתירה אל האמת קשה עד למאוד עבור בשר ודם, אלו נובעים מקשיים שעניינם בין היתר מגבלות האדם והיכולת שלו לחקור כליות ולב, או כמאמר אלוקים לשמואל הנביא על ההבדל המהותי שבין האדם לבין האלוקים ואשר מתמצא בקביעה. "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". יתר על כן השופט שאמור להכריע לא היה עד למקרה, לא מכיר את פרטיו היכרות אישית, הוסף לכך את העובדה שלא פעם משפטים מתנהלים בחלוף פרק זמן ממועד קרות האירוע עצמו.
כלים רבים ניתנו לשופט כדי להגיע אל חקר האמת, אחד מהם מצוי בפרשת עיר הנדחת, והכוונה למצווה: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת ונכון הדבר" מכאן לומדים חז"ל שיש להרבות בבדיקות וחקירות "וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח" וזאת מהטעם שבכוחם של ריבוי חקירות לגלות סתירות בדברי העדים "היא שצוונו לחקור עדות העד ולדרוש אותו היטב ואחר כך נשפוט הדין ונחייב האמת, ושנפליג בזה בכל יכולתנו, כדי שלא נפסוק הדין בתחילת דבור במהירות והמית הזכאי. והוא אמרו: "ודרשת וחקרת". תפיסה זו יונקת מהעקרון שמנחה אותנו הרמב"ם במקום אחר ולפיו "יותר טוב ויותר רצון לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". יתר על כן הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה, קובע בהלכות עדות: "מצוות עשה לדרוש העדים ולחקור אותן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה כדי שישתוקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב".
בספר החינוך, מובא תכלית הדרישה המוטלת על הדיין לחקור את העדים היטב, וכך הוא לשונו: "לחקור העדות חקירה גדולה ולדרוש אותה היטב בכל כוחנו כדי לדעת שורש הדבר ואמיתתו על הכיוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו זיכרונם לברכה 'הוו מתונים בדין', והכל למען נתיישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת. ועל כל זה נאמר. 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר'. כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי ריבוי האזהרות וכפל הענין במלות שונות שתכפלו התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בענין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו, ואין להאריך בשורש המצוה כי נגלה הוא".
בתשובה מרתקת שכתב ר' אהרן וולקין הוא נשאל אודות נושא משרה ציבורית-שוחט ובודק, מקצוע נפוץ בדורות הקודמים, שהנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות. השאלה עוסקת בשאלת היחס לשמועות, במצב בו אין כול ראיה חותכת, יש שמועות, אין תלונה מסודרת אבל יש חשד, יש ראיות נסיבתיות. והשאלה שמתעוררת היא האם להדיח את נושא המשרה מתפקידו.
בתשובתו מבקש ר' אהרון וולקין, מפוסקי ההלכה, רוסיה המאה ה-20, ללמדנו פרק יסודי בהלכות שיפוט, הלכה יסודית ובסיסית לפיה אין להכריע בשאלה המונחת לפתחו של אדן אך רק על בסיס שמועות בלבד, אלא דין, משפט וחריצת דין יכול ויעשה אך ורק על בסיס דיני הראיות, וכך הוא לשונו: "בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=שאותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל הגוף מרתיעני] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו".
האדם המודרני מרשה לעצמו לא פעם ליטול על עצמו את עול מלאכת השפיטה, וכל ידיעה שמפורסמת בתקשורת, כל מכתב אנונימי שמבקש להטיל רפש על פלוני בגין מעשה שעשה, כל פוסט ברשת חברתית, מאפשר לכל אחד להכריע ולפסוק, לחרוץ דין ולהכריז 'אשם'. כל אחד בן חורין לקרוא לגורמי אכיפת החוק להענישו, להדיחו לדרוש את סילוקו של אותו פלוני מתפקידו או ממעמדו החברתי.
למעשה המציאות החברתית מגלה אפס סובלנות ביחס לכל שמועה או ידיעה תקשורתית. אז נכון האדם המודרני הוא אולי יותר משכיל, יותר מעורה, יותר מבין, ויותר מודע לחוק, אך קריאתו של אברהם אבינו לריבונו של עולם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" נכונה לא רק לריבונו של עולם אלא גם לאדם המודרני, שמרגיש 'בשל' מספיק כדי ליטול על עצמו גם את התפקיד של "שופט כל הארץ", ואם תחת איצטלת הדין אתה מבקש לפעול זכור ששופט מצווה "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת ונכון הדבר", וכדי להרשיע אדם ולקבוע אשם לא מספיקה ידיעה קלושה שפורסמה בתקשורת, אין די במכתב אנונימי, וגם עד מדינה אינו מספיק כדי לחרוץ את דינו ולשפוך את דמו של מאן דהוא. הכרעה אמיתית יכולה לבוא רק אחרי בירור עובדתי, משפטי, תוך בחינת כל הראיות, שמיעת העדים וההזדמנות לשמוע את הנאשם.
