אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת שופטים עוסקת, בין היתר, בהקמת מוסדות השלטון. הפרשה פותחת במצווה למינוי מערכת משפטית ומערכת אכיפה, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". מסביר רבינו אשר, הרא"ש: "שופטים לדון שוטרים לכוף הבעלי דינין לקיים עליהם את הדין". עוד מקפלת הפרשה בין ענייניה, וכהמשך ישיר למצוות מינוי שופטים ושוטרים גם את מצוות מינוי מלך: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך".
על שאלת הסדר מדוע ענייני ההנהגה ומוסדות השלטון מוזכרים אך עתה ולא מובאים קודם, עומד ר' עובדיה ספורנו, ומשמיענו טעם הדבר: "אחר המצות לההמון צוה עניני מנהיגיו והם המלכים והשופטים והכהנים והנביאים אשר בתקונם יתוקן ענין ההמון ובקלקולם יקולקל". במילים אחרות אומר הספורנו הקמת מוסדות שלטוניות מחוייבת רק לאחר כינונה של מערכת נורמטיבית. רק אחרי שהחוקים נמסרים לעם ישראל, ורק לאחר שבני ישראל מוזהרים על קיומם, נכון להקים מוסדות שיבטיחו את תקינות ושלום הסדר החברתי.
עוד דעתי אומרת לי, ובדרך נוספת ניתן להסביר את הדברים, ולומר כי סדר הדברים, לפיו אנו פותחים דווקא במצוות ולא בהקמת מוסדות, כדי ללמד על ההיררכיה הרצויה. לפיו החוק הוא מעל הכל, הוא גם מעל למוסדות השלטון. בניסוח מודרני סדר זה מבטא את העקרון הדמוקרטי בדבר שלטון החוק. ולפיו הכל כפופים לחוק, מוסדות השלטון וההנהגה.
בשולי הפרשה אנו מוצאים את הדין של 'עגלה ערופה'. תחולתו של הדין מתקיימת מקום שנמצאת גופת אדם הרוג, שנסיבות מותו אינן ידועות, וכך נפתח דין עגלה ערופה: "וכי ימצא חלל באדמה…נופל בשדה לא נודע מי הכהו". על פי הדין המקראי לא ניתן להמשיך בשגרת החיים כאילו דבר לא אירע, ובמקום שהפוגע אינו ידוע מוטלת החובה על נבחרי הציבור שלא לתת לאירוע להישטף יחד עם כל אירועי היום, ולכן מצווה התורה: "ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עובד בה…והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע…ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע: וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם: ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'".
לאחר זיהוי העיר הקרובה והסמוכה ביותר לחלל, מגיעים נציגי העיר ומכריזים בקול: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". חובה זו מוטלת על נבחרי הציבור וזקניו מעוררת תהיה, וכי באמת יש מקום לחשוד בזקני העיר שהם היו מעורבים ברצח, האם באמת משהו חשב שנכבדי העיר וזקניו יודעים או ידעו והניחו למציאות להתגלגל עד לכדי אסון מר. אלא התשובה היא ודאי שלא, והשאלה היא שאלת האחריות, כלומר האם היה באפשרותם לעשות משהו והם לא עשו.
הרב אביגדור נבנצל, בספרו 'שיחות על ספר בראשית' קובע את חובת נטילת האחריות שצריכה להיות טבועה במנהיג וצריכה לשמש חלק מהמטען הגנטי הטבעי של מנהיג, וכך הוא לשונו: "תכונתו הבסיסית של המלך, היא בנכונותו ליטול את האחריות על שכמו, ולא להטילה על אחרים, במסווה של פשרה מדומה". מנהיג שאינו יודע ליטול אחריות יכול לאבד את הנהגתו, כפי שאיבד שאול את המלכות שניתנה לו בעטיו של הקושי ליטול אחריות לאי הציות האבסלוטי שבמלחמת עמלק, כאשר שאול והעם חומלים על הצאן והבקר בניגוד להוראה מפורשת של האל שלא להשאיר על כל זכר.
הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, עומד על תכלית עניינה של מצוות עגלה ערופה: וזה תורף דבריו: "תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם שהם לא התרשלו בתקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי רז"ל ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו, וא"א על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים העומדים ולקיחת העגלה, שלא ירבו דברי בני אדם, ואולי בפרסום העניין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג, כי אחר שיעמוד אדם ויאמר אפילו אשה פלוני הרגו לא תערף העגלה, וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו השם על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול".
הרמב"ם מוצא בדין עגלה ערופה שני עניינים יסודיים בהלכות חברה הוגנת. הראשון הינה שאלת האחריות הציבורית שמוטלת על נבחרי הציבור, אלו צריכים להיזהר ולא להתרשל בעבודתם ובאחריותם לשלום הציבור והדאגה לו. אובדן חיי אדם במרחב הציבורי אינו יכול לעבור לסדר היום מבלי שיקויים הליך בירור ותחקיר מעמיק האם נבחרי הציבור לא התרשלו בתפקידם. והדבר השני שיש בו כדי לסייע לעניין הראשון הינה חשיבות ההדהוד הציבורי, כלומר עצם העיסוק בעניין והפיכתו מאירוע צדדי לעיסוק מרכזי יש בו כדי לגרום לגילוי האמת, יכול וחשיפת נסיבות האירוע, כמו גם מניעתו והזהירות ממנו מכאן ולהבא. הרב אליעזר מלמד רואה במצווה זו כאחת "המצוות שמלמדות את גודל האחריות הציבורית לחיי אדם".
עד כמה צריכה פרשת עגלה ערופה להדהד אצל נבחרי הציבור שלנו. עד כמה נטילת האחריות הנלמדת מזקני העיר בפרשת עגלה ערופה צריכה להיות נר לרגליו של איש ציבור. האופציה של בריחה מאחריות אינה צריכה להיות אופציה, ומנהיג צריך לדעת וליטול על עצמו את האחריות, גם מקום שהדברים רחוקים ממנו. יחד עם זאת צריך לזכור שנטילת אחריות מצד זקני העיר, אין משמעותה הדחה של נבחרי הציבור או זקני העיר, ואין פירושה שאם אירוע חריג, מעין זה של קיפוח חיי אדם, מתרחש במשמרת שלהם עליהם להניח את המפתחות וללכת, לא. מצוות עגלה ערופה מבקשת לשמר את המתח בין השמירה על חיי הפרט בחברה לבין האחריות של מנהיגי הציבור להגנה על חייו של הפרט וזאת בעצם העיסוק בחיי אדם באופן תדיר, באופן שיוכלו הם לעמוד אל מול הציבור ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה", מחד אך מאידך להמשיך ולוודא שהם עושים הכל כדי שמקרים מעין אלו לא קורים.
