אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)בסופ"ש שעבר קיבלתי טלפון בהול מאמא נואשת שאמרה לי בקול סדוק שהיום הראשון של הבן שלה היה פשוט סיוט:
מדובר בתלמיד כיתה ח' שהמשפחה שלו עברה לירושלים וזו הייתה שנתו הראשונה בישיבה התיכונית אליה הלך. הוא לא הכיר אף חבר. הכול נראה לו מפחיד ואחרי היום הראשון הוא אמר לאמא שלו בבעתה: "אף אחד מהתלמידים בישיבה לא ניגש אליי להגיד לי שלום. אבל אף אחד…את כל השיעורים העברתי לבד בשולחן…. גיהינום".
לאחר מכן שיתפה אותי שהילד שלה רוצה לוותר על הישיבה התיכונית הזו ואמר לה שאם היא חושבת שהוא מתכוון מחר בבוקר ללכת לישיבה, היא לגמרי טועה.
"מה אני יכולה להגיד לו? מה אני אמורה לעשות? לגרום לו שיילך בכוח? תכל'ס אני לגמרי מבינה את התחושה שלו…".
חשבתי לרגע על מה שהיא אמרה ויודעים מה? היא לגמרי צודקת. גם הוא צודק.
כאילו, יש מישהו מאיתנו המבוגרים שהיה רוצה לעבור את אותה חוויה? ובכלל, חושבים שתחושת הדחייה של ילדים ונערים בבית הספר באמת שונה מהותית מתחושת הדחייה של מבוגרים בקהילה או בבית הכנסת?
ביקשתי מהאמא לדבר עם הבן שלה ושאלתי אותו אם הוא יוכל למחר בבוקר להתרכז רק במשהו אחד.
"מה העניין?" שאל אותי הילד.
"מחר, אתה מרוכז במאה אחוז בדבר אחד: לאתר את התלמיד בכיתה שלך שאתה קולט שקשה לו. שהוא לא מחייך. שנראה לך שהוא מבואס"
שתיקה בקו. ואז הוא אמר לי:
"אוקי…ומה אני אמור לעשות אחר כך?".
"אחר כך" המשכתי…"אתה ניגש אליו, נותן לו איזה צ'פחה ככה בקטנה. מחייך אליו ושואל אותו ברצינות איך אתה יכול לעזור לו? אבל באמת תהיה שם בשבילו".
שוב שתיקה.
"אתה בטוח? למרות שהוא בכלל לא חבר שלי באמת? אתה בטוח שהוא לא יסתכל עליי כמו שמסתכלים על איזה עב"ם שלא קשור לכלום וישאל אותי מאיפה נפלתי עליו בכלל?"
"תקשיב" אמרתי לו: "אל תדאג. עברתי מאות תלמידים ובכל פעם מחדש העצה הזו, הכלי הזה עזר במאה אחוז. באחריות! רק תאמין בזה".
סיימנו את השיחה וחיכיתי לשיחה מאותה אמא.
למחרת אותה אמא התקשרה ואמרה לי שהיא לא יודעת מה בדיוק קרה כאן, אבל הבן שלה חזר אחרת לגמרי. לא רק שהוא לא התלונן אלא שהוא אמר שהיה לו תלמיד בכיתה שהיה לו ממש קשה…וכמו שהצעתי לו הוא ניגש אליו ושאל אותו והתחיל לדבר איתו ואחרי כמה זמן הוא…הבן שלה, הרגיש שהוא קיבל כוח ועוצמות שלא ידע שבכלל קיימות בו ופתאום מרוב שהוא התעסק ועזר והיה עסוק בסולידריות חברתית למישהו אחר, הוא הבין שיום הלימודים הסתיים ובעצם, למי יש בכלל זמן להתעסק עם הבעיות הקטנות שלו כאשר הוא עסוק בלעזור למישהו אחר.
*
בבית המדרש של ישיבת נחלים, תלוי משפט מפורסם שמפעים אותי בכל פעם מחדש:
"אם אין האדם עולה מעלה מעלה על כורחו הוא יורד מטה מטה". המשפט שמיוחס לרבי ישראל מסלנט נותן לנו בעצם את כל תפיסת העולם הנכונה כלפי החיים במשפט אחד:
אנחנו יכולים להתבוסס בקטנות של עצמנו. לטבוע בבעיות ובמועקות שלנו ולהמשיך ולדשדש כמו מסטיק שנמרח על שמשה של מכונית ואנחנו יכולים פשוט לפרוש כנפיים, להעפיל לקצה המגדלור ולתת להשראה לשטוף לנו את הגוף.
אז זה שאנחנו מכירים את עיקרון האופניים הזה, את זה שבחיים אנחנו צריכים כל הזמן לדווש זה אחלה. אבל השאלה כמה זמן ומשאבים באמת השקענו בשביל להעביר את המסר הזה לילדים שלנו.
את הרעיון שברגע שהם יתרגלו להיות אנשים גדולים, ממילא כל מיני דברים קטנים יתחילו להיעלם מהרדאר שלהם:
כי ברגע שמטוס ממריא ועף לשמיים ומנתק את הגלגלים שלו ממסלול ההמראה, הוא כבר לא מבחין בכל מיני לכלוכים קטנים שהיו נדבקים לגלגלים שלו אילו היה ממשיך לנסוע באיטיות לעבר המסלול הנכון שממנו הוא אמור להמריא.
או אם תרצו: אל תתנו לילדים שלכם דגים של פתרונות. לכו על החכה. הם לגמרי ראויים לה וזה בשליטתכם המלאה.
