הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשל המלחמה הממושכת, נוצרה פגיעה קשה בפרנסתם של אנשי המילואים. רובם דיווחו כי התמודדו עם חוסר-ודאות תעסוקתית במהלך המלחמה או איבדו את מקום עבודתם. 75% דיווחו כי חוו פגיעה כלכלית. לצד מתווה הטבות נרחב לחיילי המילואים, שכבודו במקומו מונח, אנשי מילואים רבים חווים פגיעה בביטחון התעסוקתי. כשאנחנו שוב לפני סבב גיוס רחב היקף, זה יהיה בלתי נסבל אם אנשי המילואים ישלמו מחיר כפול על שירותם למען המדינה, גם להיות מחוץ לביתם וגם לאבד את מקום עבודתם.
בפרשתנו מזהירה התורה את בעל הממון מפני אימוץ הלב וקפיצת היד כלפי אחיו האביון, ומוסיפה התורה הנחייה על דרך החיוב: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח … וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". התורה קובעת, שיש לתת לעני "די מחסורו" אולם מה ראתה התורה לכתוב שוב: "אשר יחסר לו"? ממילים אלו למדו חז"ל הלכה: "אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". יש רובד של צדקה דיפרנציאלית, כזו המתחשבת בצרכיו של כל נזקק כשלעצמו. מחסור הוא מושג סובייקטיבי, אינו דומה מחסורו של אדם עשיר שירד מנכסיו, למחסורו של מי שהורגל ברמת חיים בסיסית. וראיה להלכה זו מביאים חז"ל מהלל הזקן (כתובות סז ע"ב)
"אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין".
מעשהו של הלל מעורר השראה, אולם התמיהה העולה מכך היא גדולה. האמנם חובת הקהילה לשמור על רמת החיים הגבוהה של עשיר שאיבד את נכסיו? האם זה הוגן לתת לעני אחד יותר ולחברו פחות?
מהלכה זו, לומד הרש"ר הירש יסוד במצוות צדקה:
"די מחסרו: בשתי המלים האלה מגיעה מצות צדקה לשיאה: יש למלא את חסרונו של העני בשלמות … יש להתחשב במצבו האישי ובהרגלי חייו מימים ראשונים כאשר חי בתנאים טובים יותר…".
דומה שהלכה זו אינה רק מדיני צדקה הרגילים. מטרת הנתינה היא למנוע עוגמת נפש מאדם שירד מנכסיו ובעיקר למנוע ממנו בושה, מפני הציבור שמכיר אותו כעשיר. ניתן להביא ראיה לכך, משיטת הגאונים בסוגיה. לדבריהם, יש לתת לעני שירד מנכסיו סוס לרכוב עליו רק אם עדיין לא התפרסם שפשט את הרגל, אך אם כבר נודע לציבור על עניותו, אינו נוטל אלא כשאר העניים.
יסוד החילוק של הגאונים בנוי על כך, שחשוב לאפשר לאדם להמשיך את חייו באותה רמת חיים, שהיה רגיל כדי שלא יתבייש אולם, אם הציבור כבר יודע על מצבו, הבושה כבר קיימת.
כיוון דומה אבל חריף יותר ניתן למצוא בדבריו של ר' חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ב מאמר כט .( לשיטתו הלל עשה מעשה חריג מפני החשש של פקוח נפש. הלל הבין, שאם לא יאפשר לאדם שפשט את הרגל לחיות כפי הרגלו, הוא עלול להיות שרוי בדיכאון וחייו יהיו בסכנה, ולכן הלל לא חשש לכבוד התורה ורץ לפני העני. מי שפושט את הרגל מאבד את כל עולמו, משפחתו מתפרקת, ועלול הוא להגיע לדיכאון, וחייו יהיו בסכנה. במקרה כזה, לא מדובר בצדקה רגילה אלא בהצלת חיים.
כך גם ביחס לאנשי המילואים. החברה הישראלית גייסה אותם, ועלינו מוטלת החובה לדאוג שרמת חייו של משרת המילואים לא תיפגע. לא מדובר כאן בפגיעה כלכלית שנבעה מהחלטות שגויות, אלא בהתגייסות ארוכה של אנשי המילואים למען החברה והמדינה עד כדי עזיבת ביתם ועבודתם. חובה גדולה מוטלת על החברה ועל המדינה לשמור את זכויותיהן של אנשי המילואים. פרנסה היא לא רק כוללת מענקים כספיים אלא גם ביטחון למקום העבודה. איבוד מקום העבודה הוא "פיקוח נפש" של ממש.
