הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
במקביל לשאלה המפורסמת: האם מצוות צריכות כוונה או אם לאו, קיימת מחלוקת לגבי העניין של טעמי המצוות. השאלה מובאת בגמרא דוקא בקשר למצוות קן ציפור שבפרשתנו ודוקא בקשר לאחת המצוות שנשאלה לגביה השאלה של הכוונה שהיא מצוות התפילה.
באותה התקופה שסידור התפילה טרם נקבע סופית, לשליח הציבור היה תפקיד מיוחד. הוא היה מנסח את תפילת הציבור. בעוד שהמבנה הכללי של התפילה היה קבוע, הנוסח המפורט של כל ברכה וברכה היה חופשי. אבל כשהתחילו מינים להתרבות היה צורך לתת קוי אזהרה לגבי "תפילות אסורות". על כך מובא במשנה במסכת ברכות: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו".
(בדרך אגב, כבר הועלתה השאלה האם ההרגל המוזר לחזור פעמים בהלל – ולו רק מטעמי המנגינה – על המילים "אודך אודך כי עניתני…" אינם דווקא בגדר "האומר מודים מודים משתקין אותו"?).
הסיבה לאיסור ביטויים כגון "מודים מודים" ו"על הטוב ייזכר שמך" נראים לגמרא כמובן מאליו: "בשלמא מודים מודים משתקין אותו – משום דמיחזי [שנראה] כשתי רשויות [כגון אלו שאומרים "בשם האב, בשם הבן…"], ועל טוב ייזכר שמך – נמי [גם] משמע על הטובה ולא על הרעה, ותנן [ולמדנו במשנה]: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", אבל מה הטעם לאסור ביטוי כמו זה של "קן ציפור"? הרי יש כאן מפורשות התייחסות למצוה מן התורה, קלה מצד אחד ושכר גדול בצידה מצד שני, אשר טעמה נראה מפורש, היינו כמו "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", "לא תקח האם על הבנים". ולמה יהיה אסור להזכיר רחמיו ית' על קן ציפור כבסיס לבקש שגם עלינו ייגולו רחמיו? הרי באופו כללי כך אנו מתפללים: מסדרים שבחו ית' ועל יסוד אותו השבח אנו מבקשים. למשל, אנו אומרים "אתה חונן לאדם דעת" ולכן אנו מבקשים "חוננו מאיתך וכו'". ולכן שואלת הגמרא: "אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?" וכתשובה מביאים מחלוקת בין שני אמוראי ארץ ישראל: "פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".
לפי רבי יוסי בר איבן, היות "ורחמיו על כל מעשיו", הזכרת כאילו רחמים מיוחדים על קן ציפור היא שבירת האחדות הא-לוהית ביחס לעולם כולו, כמין שלילת "אתה אחד ושמך אחד", כאילו יש קן ציפור בצד אחד והעולם כולו בצד שני. דבר המעורר סכנת אי הבנה לגבי מה שאנו אומרים לגבי אברהם אבינו ע"ה "אברהם מעבר מזה והעולם כולו מעבר מזה" והמשמעות "ישראל מעבר מזה והעולם כולו מעבר מזה". כי יחד עם "ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים", יש "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך", הרי שההבדלה בין ישראל לעמים אינה מפרידה ביו ישראל לעמים אבל אם יש קן ציפור לחוד, הרי זה בגדר "מטיל קנאה במעשי בראשית" ונדמה שהרמז ברור. לעומתו, דברי רבי יוסי בר זבידא קשים במיוחד. מה פירוש שאיו מידותיו של הקב"ה אלא גזרות? (מה גם שהלשון קשה. שמידותיו יהיו רחמים או גבורות או כל מידה אחרת, הרי אנו עדיין במישור הערכי; אבל מה הקשר בין מידות וגזרות? וברור שאנו קוראים כאן "מידותיו" כאילו היה כתוב "מצוותיו" שעל המצוות שייך לומר שמא הן גזרות).
מה כוונתו של רבי יוסי בר זבידא באומרו גזירות? שמא תבין חוקות ללא טעם? כמו שדרך כלל מסבירים (בטעות) חוקת פרה אדומה כמצוה הנקראת חוקה מפני שאין לה טעם, היינו שמערבבים שני מושגים: ידיעת הטעם וקיומו. זה שאין אני מבין או איני יודע משהו אינו שולל את קיומו. ולכן טוען רבי יוסי בר זבידא שיש סכנה בקשירת קיום המצוות בטעם כל שהוא. שעלינו לקבל עול מלכות שמים ועול מצות כדי לקיים רצונו ית' כי כך רצונו, ולא מכל טעם אחר. ביסוד המצוה צריך להיות אך ורק החפץ העליון. אבל יחד עם זאת צריכה להיות הידיעה הברורה שהמטרה היא "למען ייטב לך". מדוע אנו מקיימים מצוות התורה? כי זה רצונו. ולמה? "למען ייטב לך". ופירוש "למען ייטב לך", במבוסס על דברי הרמב"ן בפירושו למצות קן ציפור הוא שיהיה לך טוב כי אתה תהיה טוב, בסוד צדיק וטוב לו.
(כי תצא תשפ"ב)
