פרשת וישלח, שהיא הפרשה של החזרה מן הגלות, הציגה בפנינו את הנסיונות שעליהם היה צריך יעקב אבינו ע"ה להתגבר כדי לזכות בשם ישראל ולאשרור הברכות שקיבל מאביו. ובאותה מידה, מספרת אותה הפרשה את הסיבות אשר בגללן נפסלו ראובן שמעון ולוי מן המלוכה, תפקיד הבכור, כך שיהודה הוא הזוכה בתפקיד. פרשת וישב מספרת על פרטי ההתמודדות בין שני הבכורים של יעקב, כל אחד בכור לאמו, יהודה ויוסף, כדי לדעת מי יוביל. ואנו עדים לכך שהפתרון של התורה לא יהיה שיוסף כפוף ליהודה וגם לא שיהודה יהיה כפוף ליוסף אלא ששניהם יחד מהווים את הפתרון המשיחי של ההיסטוריה הלאומית והכלל אנושית, ושהשלטון תלוי בתקופה בה אנו חיים – בבחינת "תעלא בעידניה סגיד ליה".

ידוע ששבת חנוכה תמיד נופלת על פרשיות וישב או מקץ (או שתיהן), דבר המצביע על הקשר בין סיפורו של יוסף ונושא המלחמות של החשמונאים נגד היוונים והמתייוונים בימים ההם כמו בזמן הזה. בהשוואה ראשונה נראה שהדבר נובע מהתנהגותו ה"גלותית" של יוסף, מהתבוללותו אל תוך התרבות המצרית שהרי הוא לבוש כמצרי ומראהו הוא כשל מצרי לכל דבר, כך שאחיו לא הכירוהו ומאוחר יותר, אביו לא יזהה את נכדיו. ואכן יוסף רוצה "לצאת אל הגוים" ובמשך ההיסטוריה הרבה יהודים יהיו כמוהו יועצי המלכים ושרי אוצרותיהם, מפרשי חלומותיהם ואנשי סודם, "יהודי החצר". אבל יתברר גם שכל המאמצים האלו שיכלו לעיתים לעזור לשפר לזמן מה את מצבה של קהילה זו או אחרת נשארו ללא מחר, ללא עתיד וגם עלו ביוקר.

אבל לאמיתו של דבר, כוונתו ומגמתו של יוסף היתה שונה לחלוטין. הוא רצה להביא למהפכה מבפנים בחברה ובתרבות העולמית, אשר בזמנו היתה החברה והתרבות המצרית. אבל הוא עשה זאת כעברי לכל דבר. אמנם, אשלייתו היתה שהוא יוכל להפרות את הציביליזציה הסופנית הזאת אשר בה ה"איש המצרי" דאז, הכהן הגדול של מצרים, כהן און (און=כוח גברא) – שר הטבחים – האחראי על הקורבנות, הינו סריס ואינו יכול למלא תפקידו. ולכן הובא יוסף, הנער העברי, איש מצליח, יפה תואר ויפה מראה כדי "לעשות מלאכתו". רק שברגע האחרון הוא מסתייג. הוא לא רוצה להיות איתה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. על אף חששותיו של יעקב, חיה רעה זו לא אכלתהו. ההתעוררות מהפיתוי יכריח אותו למצוא דרך חלופית אבל הוא כבר יודע שדרך זו חייבת להתייחס בחיוב לעמדתו של יהודה באשר לעומקה של הזהות היהודית.

יוסף הצדיק, כפי שהוא נקרא בפי חז"ל, הוא שומר הברית, ובכל מקום מדגישה התורה שהוא "נער עברי" עד כדי כך שזה התואר שבו הוא מוצג לפרעה לראשונה בפרשתנו. יש שרצו לראות בכך יחס של גנאי, היינו שהיות ומדובר בנער עברי, אין לכתחילה לקחת את דבריו בחשבון. אבל פרשנות כזאת אינה יכולה להסביר שיוסף הוא המתפאר ביחוסו ובארצו, ארץ העברים. מצרים זוכרת עדין בביקורו של אברהם הנודע בשערים כאיש חשוב, נשיא אלוקים.

לכן, די בכך שיוסף ידבר כדי שיהיו דבריו נשמעים וניכרים כדברי חכמה שמקורם בגילוי אלקי. הבחינה הזאת של הנבואה היא אשר תגרום להתנגדות של יון לתורת ישראל. היונים היו מוכנים להכניס את התנ"ך בין ספרי המופת של האנושות, על המדף המפואר ביותר של הספריה, אבל בתנאי שזה יהיה דוקא על אותו מדף, עם אותה הגדרה: נכס ספרותי ותרבותי חשוב – ותו לא. ואין לאף אחד חלק ייחודי ומיוחד בו, כי הנכסים התרבותיים הם שייכים לאנושות כולה וכו'.

אמנם זה נכון, שלכל אדם במה שהוא אדם יש לו חלק בתורה. אבל ישנו מי שהוא שצריך ללמד אותו איך לקרוא. היוונים רצו את הספר בלי עם ישראל. המכב"ים לחמו בשם מי שדיבר אל משה לאמור, המימד של הגילוי הנבואי של התורה לאדם, כנגד הטענה היוונית של "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל". המתייוונים שהיו בני בריתם של היוונים רצו להתבולל בתרבות היוונית וכנגד יוסף שומר הברית הם היו מושכים על עורלתם כדי לכסות על המילה. יוסף הצדיק רצה להפרות את התרבות האנושית ע"י תורת ישראל בעוד שהמתיוונים בקשו לעקור את תורת ישראל מתוך עם ישראל או אפילו יותר מזה, לעקור את עם ישראל מתוך התורה.

וכפי שאנו אומרים בעל הניסים – הם רצו להשכיחם את תורתך (או לשכחם מתורתך), ולכן נס חנוכה לא ניתן להכתב כי הוא חייב להשאר בכח הזכרון שהוא המנצח את התרבות היוונית שהיא חושך ולא אור. סיפור זה הוא בבחינת "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך". זאת היא גם סגולתו של יוסף שנזכר באביו והכיר את אחיו והכין וסלל בכך את הדרך של הגאולה ושל החזרה לארץ ישראל – הארץ של הבנים הנאמנים לאבותם.

(מקץ תשפ"ג)