הרב יגאל גרוס
בעבר, כאשר קידשו את החודש באמצעות עדים שראו את הירח, לא ידעו מראש מתי יחול ראש חודש. כאשר ביררו מתי הוא יחול, היו יוצאים שליחים לכל המקומות להודיע מה נקבע, כדי שידעו באלו ימים צריך לחגוג את חגי החודש. מטבע הדברים, לא לכל המקומות הספיקו השליחים להגיע, ולכן במקומות אליהם לא הגיעו, חגגו את החג יומיים, מספק.
לרוב המקומות בארץ ישראל הגיעו השליחים, ומשום כך מתעוררת השאלה, מה נשתנה ראש השנה משאר החגים, שבכל ארץ ישראל חוגגים יומיים? כפי שנראה, דין זה נתון במחלוקת ראשונים, ולא תמיד חגגו בארץ ישראל יומיים. כמו כן נעסוק בשאלה האם צריך לברך שהחיינו ביום טוב שני של ראש השנה, ואם כן, מתי יש לברך ברכה זו?
יום או יומיים
מדוע ראש השנה נחגג יומיים? הגמרא במסכת ביצה (ה ע"א) מסבירה, שכאשר בית המקדש היה קיים היו מקבלים את העדים רק עד זמן המנחה, כדי שלא ייווצר מצב בו הלויים שרים בזמן המנחה שיר של חול, ולאחר מכן יבואו עדים ויתברר שעכשיו ראש השנה וצריך לשיר שיר של חג. במקרה בו בכל זאת הגיעו עדים אחרי זמן המנחה, היו קובעים שיום המחרת הוא ראש השנה.
הגמרא מוסיפה, שעד זמן המנחה, למרות שעדיין לא הגיעו עדים, התנהגו כאילו מדובר בראש השנה, כיוון שחששו שיגיעו ויתברר למפרע שמדובר ביום טוב. לכאורה, במקרה בו הגיעו העדים אחרי המנחה כבר אין טעם להמשיך את איסורי החג באותו היום עד צאת הכוכבים, אך בכל זאת המשיכו את קדושת החג כיוון שרוב היום עבר בקודש.
הגמרא ממשיכה וכותבת בשם רבא, שגם לאחר שחרב בית המקדש ואין חשש שמא יטעו הלווים בשיר, בכל זאת קבעו שראש השנה יישאר יומיים כבימי המקדש, כאשר היום הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן. נחלקו הראשונים האם דברי רבא נוהגים גם בזמן הזה:
א. הרי"ף (ג ע"א בדה"ר) פסק, שגם בזמן הזה יש לנהוג יומיים ראש השנה. ב. בעל המאור (שם) חלק על הרי"ף וטען, שגם רבא שסבר שבזמן הגמרא יש לעשות יומיים ראש השנה, בזמן הזה כשקובעים על פי לוח השנה במדויק, הוא יודה שיש לנהוג רק יום אחד, והוסיף שכן נהגו בעבר בארץ ישראל עד שבאו תלמידי הרי"ף ושיבשו את המנהג הנכון.
להלכה, נפסק בשולחן ערוך שראש השנה נחגג יומיים בארץ ישראל כדעת הרי"ף, מחלוקת שהובילה למחלוקת נוספת, האם צריך לברך שהחיינו גם ביום השני. א. הרא"ש (ג, יד) כתב בשם הגאונים שאין לברך, שכן העובדה שקבעו שיש לחגוג יומיים בכל עניין מוכיחה שבעצם מדובר ביום אחד ארוך, וברכת שהחיינו ביום הראשון פוטרת את היום השני. ב. רש"י (שם) חלק וסבר, שמכיוון והיום הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן, אין הם נחשבים כיום אחד ארוך, ויש לומר שהחיינו גם ביום טוב השני.
ברכה על פרי
להלכה כתב הרא"ש (שם) שראוי לחוש לדעת הגאונים ולא לברך רק על היום שהחיינו, אלא לקחת פרי או בגד חדש ולברך עליהם. עם זאת, גם במקרה בו אין פרי חדש יש לברך שהחיינו, מכיוון שהעיקר להלכה כדעת רש"י, וכן פסק השולחן ערוך (תר, ב). אולם, פתרון זה יוצר בעיה חדשה. ברכת שהחיינו אומרים כבר בקידוש, ואילו את הפרי אוכלים אחר כך, ונמצא שיש הפסק גדול בין הברכה לאכילת הפרי! ביישוב הבעיה דנו האחרונים:
א. הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה א, כ) כתב ליישב, שכיוון שמעיקר הדין מספיק לברך שהחיינו בקידוש כדעת רש"י, אין הקידוש מהווה הפסק בין ברכת שהחיינו לאכילת הפרי. ב. האבני נזר (או"ח תנ, ו) צעד בכיוון שונה וכתב, שרק אמירה של רשות נחשבת הפסק, אך לא ברכה ומצווה.
ייתכן שהיישובים השונים משליכים על השאלה מתי יש לאכול את הפרי החדש. לפי דעת הגרש"ז אויערבך, יש לאכול את הפרי לפני נטילת ידיים, כיוון שרק הקידוש (שגם בו מעיקר הדין צריך לומר את ברכת שהחיינו) לא מהווה הפסק, אבל שאר הדברים מהווים הפסק – ואכן כך מובא שנהג בפועל (דרשו סי' תר). לעומת זאת לפי האבני נזר, ניתן לאכול את הפרי לאחר נטילת ידיים וברכת המוציא כיוון שברכות אינן מהוות הפסק, וכן מובא שנהג הרב אלישיב (שם).
(ניצבים תשפ"ב)
