האם יוצאים ידי חובת שמיעת שופר עם מכשיר שמיעה?

יותר מכל מזוהה ראש השנה עם השופר, קולות הם הדרך לסדר את הצלילים לפי גובהם. קול במובן צליל היא תופעה פיזית ומתפשטת בחומר, אשר יכולה להיקלט על ידי איבר או מכשיר שמיעה ולהיות מתורגמת לחוויה חושית שמיעתית.

השופר נזכר במקרא 72 פעמים. השופר מוזכר בתורה מפורשות בשני אירועים בלבד, ביובל ובמעמד הר-סיני. ראשיתו הדרמטית קשורה במעמד סיני, במתן תורה בעת כריתת הברית בקול בלתי נשכח, "…וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות י"ט, ט"ז). התקיעה בשופר בראש השנה אינה מפורשת במקרא. התורה כותבת "בַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכם…יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א'). חז"ל למדו שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה. חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל. מכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים' נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק "והעברת שופר תרועה… תעבירו שופר בכל ארצכם", למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה (ראש השנה, ל"ג ע"ב, ל"ד ע"א). כמובן שאינה דומה תקיעת השופר של שנת היובל לזו של מעמד הר-סיני. בשנת היובל השופר הוא רק אמצעי הכרזה, והקשרו לכלי ההכרזה מקרי בלבד, ואילו במעמד הר-סיני, השופר הינו כלי המעביר מסר, השופר כמחריד הוא המסר של התקיעה (עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 413-414).

המדרשים עוסקים במצוות התקיעה בשופר בראש-השנה, וביחס בין מצווה זו לתשובה ולמחילת עוונות. השופר מתואר ככלי המכין ומעורר את לב האדם לתשובה. תכונת השופר להחריד ולזעזע לבבות נרתמת לצורך החזרה בתשובה. דווקא השופר משמש לאדם כעזר, בזכות תכונתו האימננטית לזעזע ולהחריד את קהל השומעים כפי שהיה במעמד הר-סיני. מדרשים אחרים מפתחים את הרעיון לפיו השופר איננו רק כלי אינסטרומנטלי. לפי מדרשים אלה השופר הופך מכלי לתהליך, מ"שופר", לאמצעי ל"שיפור". כך מובא במדרש "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו…'בחדש' – חדשו מעשיכם, 'שופר' – שפרו מעשיכם. אמר להן ד' בניי אם שפרתם מעשיכם אני עושה לכם כשופר שמכניס בזו ומוציא בזו. אימתי? בראש השנה" (ויקרא רבה כ"ט). הקול הנכנס מצד אחד של השופר ויוצא מצדו השני הוא מטפורה לאופן הכפרה.

הקול הוא תופעה גלית, וככזה, מתאפיין בתדירות, במהירות, ובלחץ המשתנה. עוצמת הקול נמדדת בדציבלים. מהירות הקול תלויה בגורמים רבים, ביניהם, סוג, טמפרטורה ולחץ התווך.

הפוסקים דנו האם יוצאים ידי חובת תקיעת שופר במכשיר שמיעה. מכשירי שמיעה קולטים צלילים מהסביבה באמצעות מיקרופון, מגבירים אותם ומעבירים אותם אל האוזן באמצעים שונים. בשעה שאדם מדבר או מנגן בקרבת מיקרופון הוא מזעזע בקולו את האוויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לגלי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה – כדוגמת התוף שבאוזן האדם – מובן הדבר שע"י הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם בהתאם לכח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת על הפחם. ממברנה זו של המכשיר הקולט תתנדנד ממש כאותן התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האוויר שמסביבה ממש כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא ממש מפי המדבר.

יסוד הדברים במשנה, חז"ל הבחינו בין שמיעת קול שופר לבין שמיעת הד החוזר מקול השופר: "התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא" (ראש השנה כ"ז ע"ב) ובגמרא "…לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדין בבור יצאו…" (שם).

על העומדים על שפת הבור מוטלת חובת ההבחנה כאשר התקיעה נעשתה לתוך הבור, האם הקול ששומעים הוא קולו של השופר, או אין זה אלא הד החוזר מקירות הבור "קול הברה"?

הרב פראנק הסביר שפסול השופר בהד המתווסף הוא כיוון שמעורב בו קול נוסף שאינו ממין השופר (מקראי קדש, פורים, סי' י"א).

הרב אויערבך החמיר בכך, ומוסיף ברגישותו הרבה, "מצטער אני, שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם, שלפי זה אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו, כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה (מנחת שלמה, ח"א סי' ט').

הרב פינשטיין התיר ובתוך דבריו מאפיין את עצם היכולת של האזן האנושית לקלוט את גלי הקול העוברים באוויר ולתרגמם על ידי המוח, שהיא פעולה דומה לאופן שבו עוברים גלי הקול באמצעים טכנולוגיים: "…שכיוון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי קול זה שנשמע עושה קולו ממש, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך שהוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באוויר ומגיע לאזנו…" (אגרות משה או"ח ח"ב סי' ק"ח).

(ניצבים תשפ"ב)