הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)
אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הציבורי היא יחסי דת ומדינה. העיסוק בה מתעצם ומתלהט בתקופת בחירות.
שנים רבות שהדיון על סוגית דת ומדינה מתנהל כמעט במתכונת קבועה במעין 'משחק תפקידים'. בהצד התוקף והמאשים, זה הטוען שהדת מגבילה את החיים, את המדינה ואזרחיה, שהיא, כביכול, פוגעת באפשרות התניידות ציבורית ומסחר בשבת, מונעת מזכותם של אזרחיה אפשרויות של נישואין שלא 'כדת משה וישראל', קובעת סייגים מגבילים בנושא הגיור, ומקפידה בצורה מגבילה על כשרות מפוקחת כהלכה. מצד זה אף נשמעות טענות ל'כפיה דתית' ו'הדתה' מאורגנת וממוסדת. מנגד, הצד המתגונן והמצטדק, שברבים מהמקרים מצביע על החשיבות של שמירת ה'סטטוס קוו' רב השנים, ועל הצורך בשמירת הזהות של המדינה היהודית בפרהסיה שלה, ובסמליה, ועל היותה התשתית לחיים משותפים במדינה של כל חלקי הציבור, באופן שלא יפגע באמונתו ובאורח חייו של הציבור הדתי. מתוכו יש שמפריכים מבחינה עובדתית את טענת ה'כפיה' וה'הדתה', ומצביעים על כך שבד' אמותיו הפרטיות כל אחד יכול לנהל את חייו כרצונו, ואלה שההאשמה מביאה אותם לרצות 'לרָצות', ונכונות 'לוותר' ולהתפשר על חלק מעקרונות הפרהסיה של המדינה היהודית.
מעגל ה'שיח הציבורי' הזה סובב על צירו, ללא מוצא, שנים רבות, רק העוצמות שלו ורמת ההתלהמות משתנה.
שנה חדשה, היא הזדמנות לשינוי. מוצע גם לעשות שינוי במתכונת ה'שיח' הזה. בצורתו ובתוכנו. משיח של שני צדדים: שיח מאשים ומצטדק, לשיח משותף של בירור, שהמכנה המשותף של כלל המשתתפים בו הוא הרצון לחיות במציאות טובה יותר. שיח שמעמיד סימני שאלה על הנחות יסוד. כגון: האם אכן היהדות מגבילה את המרחב הציבורי יותר מאשר כל תפיסת עולם חברתית או כלכלית או דת אחרת? שכן אם נבחן לעומק, גם בעולם דמוקרטי אין אפשרות לחברה להתקיים ללא תפיסת עולם כלשהי שעל בסיסה היא תתקיים. עצם קיומה של תפיסת עולם כלשהי מגבילה את אלה שאינם סוברים כמותה. היהדות, בעניין זה, אינה שונה מתפיסת עולם אחרת. היא לא נועדה להגביל אלא לנתב את ההתנהלות על פי תפיסת עולמה המיוחדת, של שילוב קדושה וערכים עם חיים מלאים, מתקדמים, מוצלחים ומאושרים. האם גם לשיטתם של הדורשים תחבורה ציבורית ומסחר בשבת, וכל שאר הדברים, קיומם אכן ישפר את תנאי החיים של כלל הציבור?! האם קיומם לא עלול להשפיע לרעה על מעגלי חיים אחרים, שבדרך כלל מתעלמים מהם, כמו הצורך ביום מנוחה ערכי, הצורך במתן הזדמנות שווה, ועוד?!
ומצד המצטדקים, האם לא הגיע הזמן לשנות עמדה מקבלת היהדות כתפיסת עולם שמגבילה את החיים, אבל 'אין ברירה כי זאת הדת היהודית', לעמדה המבליטה את העצמת החיים המשפחה והציבור שיש ביהדות, העצמה שבאה לידי ביטוי בכל הפרמטרים שנבחנים בשנים האחרונות בישראל (אם הם נבחנים בצורה אובייקטיבית ולא בצורה מגמתית). העצמת החיים שיכולה להיות המכנה המשותף במישור הציבורי גם עם מי שאינו דתי, שאופן ישומה לא יהיה בכפיה אלא רק מתוך דו שיח והסכמות.
בפרשתנו מזהה התורה בין הבחירה ביהדות והבחירה בחיים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וגו', וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ וגו', הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל טו). "ה'חיים' הנזכרים כאן ובהמשך, אינם רק חיים גופניים גרידא. הם כוללים את ההתפתחות הכללית הבריאה והנאותה של האישיות הגופנית, הרוחנית והמוסרית של חיי היחיד והעם. והניגוד לכך הוא 'המוות' התמוטטות כללית מכל הבחינות האלה. 'הטוב' הוא האושר המלא הבא כתוצאה מן 'החיים' האלה וכו'" (רש"ר הירש שם).
זוהי גם תפילתנו בראש השנה, הכללית והאישית: "וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱ-לֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
(ניצבים תשפ"ב)
