הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)לב יודע מרת נפשו הוא כלל הלכתי, לפיו אדם הוא סמכות רפואית מכריעה לגבי מצבו הבריאותי. על פי כלל זה הותר לעיתים לאדם לעבור על איסור מהתורה במצבי חולי, כאשר האדם חש כי נשקפת סכנה לחייו, אף כאשר רופא חולק על אבחנה עצמית זו.
כלל זה נשנה במשנה לגבי אופן היתר לחולה לאכול ביום הכיפורים, "חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די" (יומא פ"ב). בגמרא "אמר רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, מאי טעמא, לב יודע מרת נפשו… מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך, לדידיה שמעינן, שנאמר לב יודע מרת נפשו" (שם פ"ג, ע"א). וכן נפסק להלכה (שו"ע סימן תרי"ח סעי' א', רמב"ם שביתת עשור, פ"ח ה"ב).
מעיקר הדין אין היתר לחולה לאכול, אלא אם כן קבעו הרופאים שהצום יסכן את בריאותו או את חייו, על פי הכלל פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, חוץ משלוש עבירות. כשהחולה עצמו מבקש לאכול, משום שהוא חש שזה חיוני לחייו, מותר לו לאכול, על אף שהרופאים המומחים סבורים שמצבו מאפשר לו לצום ללא חשש, דעתם אינה שקולה כנגד תחושתו של החולה, שכן "לב יודע מרת נפשו".
מאז מלחה"ע השנייה, הגישה של "לב יודע מרת נפשו" נעשית יותר ויותר מקובלת בעולם, וגם החוק הישראלי קובע, "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת, פרט למקרים חריגים שבהם נשקפת למטופל סכנה חמורה, וצפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל, וקיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי ייתן המטופל את הסכמתו למפרע" (חוק זכויות החולה, התשנ"ו).
הרדב"ז נשאל האם דין תרופה שהחולה מבקש והרופאים חלוקים עליו, דומה לדין חולה ביום הכיפורים, לגביו אומרים 'לב יודע מרת נפשו', אפילו כשמאה רופאים אומרים שאינו צריך או שאין לדמות, והשיב "….הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפי' בחול. (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ס') כך גם הכריע המשנה ברורה (סי' שכ"ח ס"ק כ"ה).
מלשון הרמב"ם שכתב, "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי", דייק הגרי"ז שמשמע שדין זה דמאכילין אותו על פי עצמו הוא דוקא כשידוע לנו בלא דבריו שהוא חולה שיש בו סכנה, אבל אם עדיין אין בו סכנה, רק שהחולה אומר שמניעת האכילה תביאהו לידי סכנה, בזה לא נאמר הדין דמאכילין אותו על פי עצמו.
ומאחר ומקור דינו של הרמב"ם הוא בגמרא ביומא (שם) אשר אומרת שנאמנות החולה נגד רופאים היא מטעם "לב יודע מרת נפשו", נראה לומר שאף אם אין ידוע לנו שהוא חולה שיש בו סכנה ואומר החולה שהתענית תביאהו לידי סכנה צריך להאכילו, כיון שגם באופן זה קיים טעם "לב יודע מרת נפשו" (הל' שביתת עשור).
הגרי"ז מביא שאביו הגאון (ר' חיים מבריסק), היה מורה בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביום-הכיפורים כל צורכו ולא פחות מכשיעור, כיוון דיום הכיפורים נדחה עבור חולה שיש בו סכנה בכל המועיל יותר לרפואתו ובכלל זה גם חיזוק גופו, וכיוון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא גם האכלתו שיעור שלם היא בכלל פיקוח נפש שדוחה יוה"כ. ואת פסק השו"ע בסימן תרי"ח סע' ז' שכשמאכילים את החולה מאכילים אותו מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, העמיד ר' חיים בחולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביום הכיפורים יכבד עליו החולי ויסתכן, אבל בחולה שכבר יש בו סכנה אומר ר' חיים שכל מה שמועיל לו יותר לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש.
(נצבים תשעט)
