יעקב ספוקויניפרשת ניצבים נקראת בשבת שלפני ראש השנה או בשבת תשובה. תוכן הפרשה מתאים במיוחד לימי הסליחות והרחמים. בפרשתנו מופיעים דברי התוכחה האחרונים של משה, ודברים המחממים את הלב על הברית הנצחית שבין הקב"ה ובין עם ישראל. הפועל "שוב" חוזר כמה פעמים הן במובן הקלאסי של תשובה מצד עם ישראל: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". והן כמחויבות מצד ה': "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה" [ל, א-ב].
ר' יצחק עראמה, ממגורשי ספרד, כרך בספרו 'עקידת יצחק' בין תשובת היחיד ובין תשובת האומה: כאשר יסור הריחוק בינינו ובין השי"ת, יסור גם הפירוד בין הקבוצות השונות בעם, ויסור גם הריחוק מא"י, כפי שאפשר להבין מהצירוף של שני הפסוקים הנ"ל. השיבה אל ה' תוביל אפוא לגמול של קיבוץ גלויות. המפתח לתשובה חוזר בפסוק י': "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה".
ההיצמדות לספר הספרים הייתה מנת חלקן של כל קהילות ישראל. לאורך ההיסטוריה מצינו כמה וכמה מקרים בהם יהודים הצילו במסירות נפש את ספרי התורה וכתבי הקודש בעת פרעות מצד שונאי ישראל. כך הצילו יהודי העיר חַלַבּ שבסוריה את ספר התנ"ך העתיק, המכונה "כתר ארם צובא", בזמן הפרעות שפרעו הערבים ביהודי העיר.
הפרעות התרחשו לאחר החלטת החלוקה של האו"ם [יז" בכסלו תש"ח, כט' בנובמבר 1947]. בארון בית הכנסת היה שמור ספר תנ"ך שלם שנכתב בידי הסופר שלמה בן־בויאעא. לאחר הכתיבה הרגילה, הוסיף הסופר אהרון בן אשר, שנחשב לגדול ידעני המסורת המקראית, את הניקוד ואת הטעמים.
הספר נכתב בטבריה, כנראה בשנת 930. טבריה הייתה אז המרכז היהודי החשוב ביותר בא"י. שם ישבו נשיאי ישראל והסנהדרין, ובה כתבו את התלמוד 'הירושלמי'. שם ייסדו את הניקוד ואת טעמי המקרא. רבי אברהם אבן-עזרא כתב: "חכמי טבריה הם העיקר, כי מהם היו אנשי המסורת (=המסורה), ואנחנו מהם קיבלנו כל הניקוד". ואכן, הספר לא נכתב כמגילה אלא דפים על גבי דפים של קלף אשר נכרכו יחדיו. הסיבה: הכותבים ידעו והבינו את הצורך בספר שישמש את הדורות הבאים לכתיבה נכונה של המסורה.
וכך אכן היה. הספר המיוחד הזה שימש את גדולי ישראל בכתביהם על אודות מסורת המקרא, וכן שימש את סופרי הסת"ם בכתיבת ספרי התורה. כל תג ותג נלמד מהספר הזה. גם הרמב"ם נעזר בספר הזה בהתייחסותו למסורת הכתיבה. השמירה על הספר הופקדה בכל פעם בידי קהילה אחרת, והוא נדד מטבריה לירושלים ולקהיר ובהמשך לחלב.
הפורעים הערבים לא ידעו, כנראה, על האוצר האגדי הטמון בבית הכנסת. הם הציתו בחמת זעם את בית הכנסת הזה, כרבים אחרים ברחבי סוריה. לעומתם, אנשי הקהילה, שהיו מסוגרים בבתיהם, נחרדו לגורל בית הכנסת ובמיוחד לגורל הספר המיוחד שזכה לתואר 'כתר'. אחד מהם, אשר בגדדי, חירף את נפשו והצליח להוציא את הכתר מתוך בית הכנסת.
למרבה הצער, אף שאוכסן בתוך ארגז ברזל, ליחכו הלהבות את הספר וחלק מדפיו אבדו לעד. בגדדי הביא את הכתר לרב סלים זעפרני, רב ביהכ"נ הגדול. הרב זעפרני והרב טוויל, שהיה רב בית הכנסת בחַלַבּ, הפיצו שמועה שהספר עלה באש כדי שהפורעים לא יחפשו אותו. יחד טיכסו עצה כיצד להעביר את האוצר היקר למקום מבטחים.
לבסוף, מסרוהו למרדכי וסרינה פחאם, שברחו בדרך היבשה לטורקיה. סרינה החביאה את הספר בתוך שק, שהוטמן יחד עם שקי מזון בתוך מכונת כביסה. מטורקיה עשו דרכם באונייה לא"י. בארץ נשמר הכתר במוזיאון ישראל, והוא ממחיש את השיבה של 'עַם הספר' לארצו, עִם הספר.
Yaakovspok1@gmail.com.
