ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)מדרש ידוע מספר לנו שלבן, המחבק ומנשק את יעקב, רוצה בסך הכל לבדוק איפה הוא מחביא את הכסף. אנחנו מקבלים את הפרשנות הזו באופן טבעי, אבל בעצם – היינו אמורים להתפלא מאוד. דוד נרגש פוגש את בן אחותו, ויוצא לקראתו בחיבוקים ובנשיקות. מדוע מייחס לו המדרש תכונות שליליות כאלה?
התשובה במקרה של לבן נראית פשוטה: המדרש מייחס לו תכונות שליליות כאלה, מכיוון שהמקרא עצמו מייחס לו תכונות כאלה – בפסוקים ובפרקים הבאים לבן יתגלה כרודף בצע, וכמי שתאוות הממון קודמת אצלו למחויבויות משפחתיות.
הדבר נכון ביחס למדרשים במקומות נוספים: הפגישה הראשונה בין שתי דמויות במקרא תמיד תתפרש כטומנת בחובה רמז לבאות. בין אם זה לקונפליקט סמוי שעוד לא התגלה, ובין אם לעתיד מערכת היחסים שבין הדמויות. התבוננות נוספת במדרש בהקשרו, מגלה לנו שלא רק את הפרקים הבאים קוראים חז"ל, כי אם גם את הפרקים הקודמים:
"'ויהי כשמע לבן' וגו'. אמר (לבן): אליעזר פסול הבית היה, וכת' ביה (וכתוב לגביו) 'ויקח העבד עשרה גמלים' (בראשית כד), זה (=יעקב) שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה. וכיון דלא חמא אפיסטקיתיה (וכיוון שלא ראה את המטען שלו) 'ויחבק לו'. אמר: דילמא דינרין אינון ויהיבין בחרציה (שמא דינרים הביא ושם אותם בחגורתו), כיון דלא אשכח (שלא מצא) כלום 'וינשק לו'. אמר: דילמא מרגלין אינון ויהיבין בפומיה (שמא מרגליות הביא ושם אותן בפיו), אמר ליה (אמר לו יעקב): מה את סבור ממון אתיה טעין? (מה אתה סבור, שהבאתי ממון?) לא אתית טעין אלא מלין. (לא הבאתי אלא מילים) 'ויספר ללבן את כל הדברים האלה'". (בראשית רבה ע)
המפגש בין לבן ליעקב, מהדהד את המפגש בין לבן לבין אליעזר עבד אברהם. בשני המקרים פגישה ליד הבאר מולידה פוטנציאל נישואים בין משפחת לבן למשפחת אברהם. לבן, בדיוק כמונו, מזהה כבר את הדפוס, ומניח ששוב שלחה משפחת אברהם להביא כלה מבית משפחת אחי אברהם בחרן.
הוא מגיב הפעם בהתאם לציפיות שהתעוררו בו בפעם הקודמת. כשבוחנים את הפסוקים רואים עד כמה הם דומים, ועד כמה גם ללא המדרש, פרק כט אמור להזכיר לנו מיד את פרק כד:
בפרק כט: "וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל […] וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא, וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה"
בפרק כד: "וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן: וַיְהִ֣י׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֘ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן: וַיֹּ֕אמֶר […] לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת…".
בפעם הקודמת יצא לבן בריצה מן הבית, וראה את התכשיטים לפני ששמע את דברי אחותו. הפעם, אין ראייה. לבן רק שומע. הוא רץ החוצה, ולתדהמתו, למרות שמדובר בבן האדון עצמו ולא בעבד – אין מה לראות. לבן מתקשה לקבל את החדשות הלא הגיוניות הללו מבחינתו, ולכן בודק שמא יעקב מחביא רכוש. המדרש קורא כאן קריאה מילולית רגישה. החיבוק הופך לחיפוש גופני מדוקדק, והנישוק הופך לחיפוש מרגליות בפיו. ליעקב אין מה להראות, הוא יכול רק לספר את הדברים האלה – הוא לא הביא איתו דברים וחפצים, אלא דברים=דיבורים ומילים בלבד. סיפור קורותיו ובריחתו.
לא פעם אנו פוגשים מדרשי חז"ל שנדמים בעינינו כמדרשי פליאה המפליגים מעבר לפשט הדברים. אלא שלא פעם הקריאה של חז"ל מדייקת בקריאה הרגישה של הדמויות ומאפייניהן, וביכולת לראות כל דמות על רקע הסיפור המקראי השלם, ולא רק לאור פסוק או תיאור נקודתי.
(ויצא תשפ)
