
לו הייתי….
(המדור נכתב מיד עם פרסום תוצאות המדגם לבחירות לכנסת ה-25).
- לו הייתי נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג, הייתי מזמין ללשכתי, כבר למחרת הבחירות, את ראשי כל המפלגות הציוניות, קודם כל אחד בנפרד, ואח"כ את כולם יחד, מפציר בהם לעשות מיד 'התרת נדרים' על ה"רק לא" ו"לא אשב עם" שאמרו בחודשים האחרונים (הרי בין כה וכה כמעט אף אחד לא מאמין לכמעט אף פוליטיקאי גם לפני הבחירות וגם לאחריהן), מפציר בהם לשים את האגו בצד ולעשות הכל, אבל ממש (כמעט) הכל, כדי לכונן כאן ממשלה רחבה ככל שניתן, שיש בה מכל הצבעים והמינים שבמגרש הפוליטי. ימין, מרכז ושמאל, חרדים, דתיים וחילוניים. הייתי מעמיד לרשות מלאכת המרכבה הזו את טובי המגשרים/ עורכי הדין (זוכרים שהנשיא היה מבעלי ומראשי המשרד היוקרתי הרצוג, פוקס נאמן?), לא יודע מי. שווה כל שקל וכל מאמץ. תגידו, על מה אתה מדבר, זו תהא ממשלת שיתוק, שהרי כל צד ינטרל את הצד השני? ואשיב, וכי ממשלת 61-62 שווה משהו? היא מסוגלת לעבוד? ועוד כשבן גביר וסמוטריץ' הם שחקנים מרכזיים בה, נושפים בעורפם של ליכודניקים ותיקים שהמשרדים אליהם ערגו יתרחקו עתה מהם לעוד כמה שנים? ואוסיף, יש לנו מספיק בעיות משותפות- כמו ביטחון, כלכלה, בריאות וחינוך, שחוצות את כל המפלגות. שיתאפקו החברים עוד קצת בעניינים המהותיים שבמחלוקת, בין כה וכה אין איזה מנהיג פלשתינאי רלוונטי שמחכה לנו ליד המעברים. ולהזכיר, כבר היו ממשלות אחדות/חירום עם שני קטבים בראש. פרס ושמיר, לדוגמא. זוכרים? אם הם יכלו, גם כעת ניתן.
הרצוג. צילום: ויקיפדיה - לו הייתי בנימין נתניהו, לא הייתי ממהר לשתות שמפניות. הייתי נזהר לא להתבטא עד קבלת התוצאות הרשמיות. שוב, העניינים די צמודים, הרבה תלוי אם בל"ד תעבור או לא, בקיצור, יש לי את כל הסיבות להרגיש טוב כי מול התקשורת העוינת, המשפטים וההסתה נגדי; הצלחתי להביא לליכוד 30 מנדטים (עפ"י המדגם), מפלגת סמוטריץ' את בן גביר רשמה הישג עצום בלי לנגוס בליכוד, סה"כ נראה סביר פלוס. אלא, ויש גם אלא, הגוש יהיה 61 או 62, לא מי יודע מה, בטח כאשר בן גביר וסמוטריץ' יבואו עם דרישות מגובות בקבלות, וידרשו ממנו להתיישר לפי הקו שלהם שעל-פניו הוא ימין קשוח הרבה יותר מכפי שנתניהו הראה בפועל בשתיים עשרה שנות כהונתו כראש ממשלה (מה שיזמן לו צרות קשות בניהול הממלכה). האם יהיה מאמץ של נתניהו לחפש ממשלה רחבה עם המחנה הממלכתי בתוכה? מה שעוד שיחק לידי נתניהו, זה שגוש הימין הגיע מאורגן עם הסכמי עודפים, בעוד גוש השמאל הגיע מפורד, מפוזר, בלי הסכמי עודפים, מה שיכול לשחק לטובת נתניהו והימין.
עונת הפריחה של נתניהו. צילום: קובי גדעון לע"מ - לו הייתי איילת שקד, הייתי מניחה את המפתחות של 'הבית היהודי' (שאלה נפרדת היא אם יש מי שירצה לקחת אותם אחרי כל החבטות שחטפה במהלך השנים), הולכת לעשות לביתי לכמה שנים (בטוח שיחטפו אותה), ותוך כדי עושה חשבון נפש טוב טוב, איך זה קרה שנפלתי מאיגרא רמא – ממועמדת, ולא רק בפני עצמי, להתמודדות על ראשות הממשלה, לבירא עמיקתא. כן, קל להאשים את בנט, ויש על מה, אבל את כבר לא ילדה, והאחריות על מעשייך או מחדלייך, היא עלייך. לטוב, ולרע. לא, בגדול, אין לך מה לכעוס על הציבור הדתי-לאומי שלא ממש סלח לך. יש דברים שקשה לסלוח עליהם, גם אם ברזומה שלך סיוע מאסיבי למגזר. ממש כמו תפוח רקוב אחד שמרקיב את הארגז כולו, כך מעשה חמור מאוד שלך גרם לרבים מאיתנו לעשות 'דליט' להרבה מעשים טובים שעשית. טוב? לא טוב? מאפיין בעיקר את המגזר הסרוג? לא יודע. בעיניים שלי, גם אם איילת שקד תחליט, לאחר פסק זמן, לחזור לפוליטיקה, נכון יותר לה לחפש מסגרת פוליטית אחרת.
וכמה משפטים על איילת שקד אישית. בין אם אתם מעריכים את איילת שקד, או לא עלינו ולא עליכם, מתעבים אותה, אין ספק כי בהיבט האישי איילת שקד היא הטרגדיה של מערכת הבחירות הזו. אני יודע, רבים מכם יקפצו ויאמרו: היא הרוויחה את זה (את הכישלון) בגדול, וחלקכם אף לא יעצור עצמו מלשוב ולכנותה 'בוגדת', 'נוכלת' ושאר קללות עסיסיות שבשנה וחצי האחרונות הצמידו לה (ואני מבין את הרגשתכם), ובכל זאת, בהיבט האישי שלה- תוצאות הבחירות הן לא פחות מטרגדיה. דווקא בשעה הקשה הזו עבורה, ועם כל הבטן המלאה שיש לכם (וגם לי) עליה, לטעמי- לא פייר לקחת ממנה את הזכויות והמעשים הרבים הטובים שהיא עשתה למען המגזר והמדינה בתקופה שלפני הפליפ-פלופ שלה עם בנט. תשאלו את ראשי ישיבות ההסדר, שתמיד העדיפו לתנות צרותיהם בפניה ולא בפני האדון בנט. חרף הביקורת המתלהמת עליה, גם במשרד המשפטים היא חוללה שינוי. לא מספיק, אבל הרבה יותר מקודמיה שם. ובעניין זה אני מרשה לעצמי לציין לשבח עשרות ראשי מועצות ויישובים, שדווקא בימים סוערים אלה, שרבים במגזר סימנו את שקד במרכז העיגול וירו לשם חיצים, הם מצאו לנכון לפרסם גילוי דעת כתודה לאיילת שקד על תפקודה היעיל במשרד הפנים ובכלל, שהיטיב עם היישובים, שרובם מאנ"ש. חלקם ציינו כי לא בהכרח יצביעו עבורה, אבל הם היו הגונים ולא שכחו את הימים הטובים איתה. כך, לענ"ד צריך לנהוג. (כן, גם עם נתניהו). ולמה אני נדרש לזה כעת? כי אם איילת שקד נשארה בחוץ (בינתיים), מתבקש לעזוב אותה לנפשה ולא לשפוך עליה עוד טון של מלח ופלפל שחור. שחררו. האם שקד תחזור לפוליטיקה? להערכתי כן, בתוך הליכוד שאחרי נתניהו.השרה איילת שקד. צילום: יח"צ
- לו הייתי איתמר בן גביר. במוצאי הבחירות, לאחר פרסום התוצאה המחמיאה, ואחרי תפילת הודיה בכותל המערבי, הייתי מיד מכריז על התפצלות מסמוטריץ' לסיעה עצמאית. שניהם אמביציונרים ומוכשרים לעילא ולעילא, הם לא יוכלו לכהן בהגמוניה תחת מטרייה אחת. והפיצול בקמפיין הבחירות, יוכיח. וחוץ מזה. במו"מ קואליציוני מול הליכוד, סמוטריץ' יתמקד בענייני משפט ויהדות, בן גביר בביטחון פנים ופריפריה. אחד ועוד אחד שווה שלוש. לצד הנחישות והתביעות, לא הייתי ממהר לפוצץ את המגעים בגין דברים לא ממש עקרוניים לי. הייתי מכיל את זה שיש כאלה שעדיין יש להם בעיה איתי. תן לזמן לעשות את שלו. מהיכרותי, בן גביר הרבה יותר פרגמטי מסמוטריץ'. הוא הוכיח זאת בשנה האחרונה. יש לי הרגשה, שכאשר יכהן בתפקיד ביצועי, הוא יראה שם דברים שלא ראה פה, יכיר את מגבלות השלטון והכוח, יתרכך קמעה, ודרכו זה יחלחל לשטח. מה רע?
צילום יהודה פרל - לו הייתי בצלאל סמוטריץ', ובהנחה שהפיצול מסיעת 'עוצמה יהודית' יתרחש והוא סופי, הייתי מנתח לעומק, בסיוע מומחים, איך זה שבן גביר, שהיה כמעט 'פרסונה דה גרטה', הפך להיות כוכב הבחירות וזכה לאהדה כה גדולה גם במגזר בו אני פועל ולטובתו מכוון. למה ציבור רחב (להבדיל מרבנים) נוהר אחריו, שיהיה בריא. היכן טעיתי ומה אני צריך ויכול ללמוד ממנו. דבר שני, הייתי מפנה את כל הכוח והמשאבים לביסוס ופיתוח הסניפים בערים וביישובים השונים לקראת הבחירות המוניציפליות הקרובות (נובמבר 2023).
ובעיניים שלי, אולי הדבר הכי חשוב- הייתי מסגל לעצמי תרבות דיבור וסגנון ויכוח מתורבתת ומכבדת גם מול יריביי הפוליטיים והאידיאולוגיים. הייתי חותר לכך שלא אשמע כמתנשא גם על מי שלדעתי הוא טועה, ומטעה. הייתי ממשיך לנסות לשנות את העולם בהתאם להשקפת עולמי, אבל כמה שיותר מתוך הידברות והליכה לקראת השני במקסימום האפשרי.בצלאל סמוטריץ'. צילום: יצחק קלמן - לו הייתי יוסי ברודני, מספר 2 ברשימת הבית היהודי לכנסת ה-25, הייתי מתחבט האם חרף אי ההצלחה להיכנס לכנסת ה-25, נכון לנסות להמשיך להחיות את 'הבית היהודי' (לאחר שאיילת שקד תגיד שלום ולא להתראות), או להתכנס בלשכתי כראש עיריית גבעת שמואל, ולשים את העניין הזה מאחוריי. להבנתי, לברודני ממש לא רע בגב"ש, אף אחד לא באמת מאיים על ממלכתו ועל כסאו שם, והוא יכול לבחור באופציה היחסית קלה הזו. אלא, שכאשר החליט להיכנס למגרש הארצי, במאמץ לקיים את 'חזון העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל במה שנותר מהבית היהודי, הוא עשה כן מתוך אמונה (תמימה) שראוי לה לציונות הדתית המתונה, זו המזכירה את המפד"ל של פעם, שתהיה לה נציגות משלה בכנסת. (מדובר כמובן על אלה שלא רוצים ואינם מסוגלים לראות ברשימת סמוטריץ' את בן גביר כמייצגת אותם). אוקיי. ניסה – ועד כה לא יצא. שימשיך? בעיניים שלי קודם כל הוא חייב לעצמו תשובות על שתי שאלות. האחת- אם הציבור אליו הוא מכוון סבור שיש עדיין מקום למפלגה מגזרית דתית מעבר לזו של סמוטריץ' ובן גביר (ומפלגות אחרות המורכבות גם מדתיים), ואם יחליט שכן, שאלה לא פחות קריטית לענ"ד היא, האם יוכל לעשות זאת דרך 'הבית היהודי' על כל הפוליטיקאים, חברי הסניפים, חברי המרכז שלו ודומיהם, שכדי שלא לפגוע בהם ח"ו, אסתפק בהרגשה סובייקטיבית שלי, שהם מייצגים בעיקר את עצמם וכמה בני משפחה ומקורבים, ולא הרבה מעבר לזה. לטעמי, הסיכויים 'להחזיר עטרה ליושנה', אם בכלל קיים, הוא דרך בניין חדש מהיסוד, עם נבחרת מרשימה של אנשים איכותיים שאינם נגועים, חפים מאינטרסים. קשה, מהלך שדורש זמן ומאמץ, אבל לטעמי אין דרך אחרת. רבים, כידוע, הלכו לרעות בשדות אחרים והחזרתם הביתה היא משימה לא פשוטה. מה גם, שהרשימה של סמוטריץ', כשם שתפסה בעלות על השם 'הציונות הדתית', כבר היכתה שורשים ברשויות מקומיות ובמוסדות רבים של המגזר, והתחרות מולה הולכת להיות קשה, קשה מאוד. לזכותו של ברודני אפשר לומר שהוא לפחות ניסה, השקיע כסף פרטי רב, מאמצים, זמן וכאבי ראש, כדי להוציא את העגלה מהבוץ. אם יחליט להמשיך במהלך הזה, מגיע לו צל"ש. או טר"ש. ימים יגידו.
יוסי ברודני. צילום: ליאור בר סימן טוב
אולי כבר הגיע הזמן?
- אולי כבר הגיע הזמן לשינוי שיטת הבחירות לכנסת? לית מאן דפליג שרצף מערכות בחירות בפרקי זמן כה תכופים הוא בעייתי לתפקוד המדינה. הוא גורם לחוסר משילות, לחוסר ודאות, אינו מאפשר לתכנן לזמן רב – בעיה רצינית. בעיניים שלי, מרגע שהבחירות האלה הסתיימו, זה הזמן לשבת 'שבעה נקיים', עם מומחים מהאקדמיה ופוליטיקאים בכירים, לחשוב על שינוי מתבקש בשיטת הבחירות לכנסת. אין צורך להמציא את הגלגל. יש כמה רעיונות במגירה, צריך לבחון, לדייק- ולהחליט. גם פה, בעיניים שלי, לנשיא המדינה תפקיד מכריע כדוחף וכמגשר. ובאותה ההזדמנות- לתקן את חוק מימון המפלגות. לא ייתכן שייתנו לחתול (חברי הכנסת) להחליט על היקף מימון המפלגות. בטח שלא ייתכן לאפשר למי מהם לחרוג מהסכום ו/או לפעול שלא על פי הנהלים ואח"כ להשית את הקנס על הקופה הציבורית. לא, ראש רשימה חייב להיות אחראי אישית לניהול תקין של כספי מימון המפלגות. סטו מהדרך ומהנהלים? שיקזזו לכל אחד מחברי הכנסת של המפלגה הזו ממשכורתם. בלי הנחות.
- אולי כבר הגיע הזמן לדייק את עניין חברותם בכנסת של כאלה המעודדים טרור ומתכחשים למדינת ישראל כמדינה יהודית, דבר שלא מפריע להם לקבל משכורת שמנה וכיבודים מאותה מדינה? בעיניים שלי, יש מקום שלערביי ישראל, המהווים כ-20 אחוז מהתושבים כאן, תהיה נציגות משלהם בכנסת. חשוב להם ולעניות דעתי טוב גם לנו. אבל, ויש אבל גדול. עם כל הכבוד לחשיבות הדמוקרטיה, גם לה מותר להתגונן מפני הקמים עליה או על המדינה כמדינה יהודית. לא כל ערבי הוא מעודד טרור, אבל ח"כ או מועמד לח"כ שמעודד טרור, הן ועדת הבחירות והן בג"צ אמורים להראות לו את הדלת החוצה, חד-משמעית. בעניין זה זו טעות להיות 'יפי נפש'. פסילתם של אלו, כמו גם קבלתם של ערביי ישראל שאינם עוינים אותה, צריכה לשמש גם זרקור לחברה הערבית. אני מאמין שיימצאו נציגים ערביים שלא רק אינם מעודדים טרור או מזדהים איתו, אלא סולדים ממנו ומגנים אותו. אלה ראויים לנסות להתמודד על מקום בכנסת כנציגים של ערביי ישראל. לטעמי.
- בשנה האזרחית הקרובה אמורות להיערך בחירות (גם) לרבנות הראשית לישראל. שני רבנים, כמובן. למה כמובן? לא הגיע הזמן שניגמל מהדואליות הזו? אני מבין שכך היה בעבר, אולי אף אז היה צורך בזה. היום? בשביל מה? מצידי שיימצאו רב אחד שאמו אשכנזייה ואביו ספרדי, או להיפך. את מי זה מעניין? (אגב, זה נכון לטעמי גם לגבי ערים. מי צריך כפילות?). הייתי שמח אם היוזמה לכך תגיע דווקא ממפלגה דתית. (איזה נאיבי שאני). ואפרופו זה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' הכריז במהלך מערכת הבחירות כי במסגרת המו"מ הקואליציוני ידרוש שלפחות אחד משני הרבנים הראשיים הבאים יהיה מה שנקרא 'ציוני'. אני בעד. בעבר, בגלל שהפוליטיקאים ובעיקר הרבנים של 'מגזר' לא הצליחו להסכים על מועמד אחד מאנ"ש, נבחרו חרדיים. להערכתי, גם הפעם אין סיכוי שתהיה הסכמה על רב ציוני אחד, אבל הכוח הפוליטי קובע ונראה די ברור לאיזה כיוון נוטה עתה הכף.
- בשנה האזרחית הבאה אמורות להתקיים גם הבחירות לרשויות המקומיות. הקשר בין הרשות המבצעת דרך האחיזה במשרדי הממשלה השונים לעיריות/מועצות מקומיות הוא חשוב ביותר, עד קריטי. ככל שלראש הראשות המקומית הספציפית יש עמית ממפלגתו בראשות משרד ממשלתי, כך החמצן הכלכלי מאותו משרד לאותה רשות מקומית יעבוד בתפוקה גדולה יותר (ועזבו אותי מ'שוויוניות' וכדומה. מדובר בבני אדם) מאשר לרשות בראשה עומד ראש עיר ממפלגה מתחרה. וזה מביא אותנו למאבק הפנים מגזרי ב'סרוגים'. עד כה, במגוון ערים יש מ"מ או סגנים מטעם 'הבית היהודי'. מעתה יש מוצר חדש- 'הציונות הדתית' של סמוטריץ'. חלק מהמפד"לניקים לשעבר עברו כבר לעגלת סמוטריץ', אחרים עדיין אוחזים בקרנות המזבח המפד"לניקי- הבית היהודי. במקומות כאלה שיש גם וגם, כמו פתח תקווה, למשל, צפויה התגוששות רבתי. מה לעשות, נאכל מה שבישלנו.
- הבית היהודי. האם עוד יש צורך? האמת? הרעיון הבסיסי שכולם, מהלייטי ועד הכי חרד"לים יהיו במסגרת פוליטית אחת נשמע פנטסטי. אידיאלי. המציאות מוכיחה (לפחות עד כה), שהכניסה יחד לאותה תיבה קשה יותר מכפי שהיה לנח להכניס את כל סוגים והמינים, ואף נראית כרגע בלתי מציאותית. הם נוכח זה, ובעקבות כך שרבים מהמגזר מצאו להם בית גם במפלגות 'כלליות', הגיע הזמן לשאול, אבל באמת ולא מתוך קנטרנות, מה עוד טעם לקיומה של הבית היהודי-המפד"ל? האם עוד יש קונים לדבר הזה? תמיד אמרו כי חייבים אותה כדי לדאוג לחינוך, למשל. הנה, יו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא הרב חיים דרוקמן נמנה על הדוחפים לרשימת סמוטריץ'. אז סביר שסמוטריץ' ידאג. אז, בשביל מה?
(לך לך תשפ"ג)