עמדותיי, למי שמתמיד בקריאת טור זה, מן הסתם ידועות. בתמצית; הקואליציה המתגבשת היא לא בדיוק מושא חלומותיי. אולי אפילו מתאימה יותר לחלומות שגרמו לי להתעורר בבעתה. אני אוהב את תוצאת הבחירות? ממש לא. האם אני מפחד מפני מה שיקרה פה? מפחד, ממש לא, מודאג – בדגש על נושאי דת-מדינה – כן. מודאג, כי תפיסתי במרבית הנושאים ה'חמים' האלה שונה מאוד מאלה של החרדים והחרד"לים שבשנים הקרובות ימשלו בכיפה. מודאג, כי אני חושש שציבור גדול ירגיש רע מאוד עם מה שהולכים לעשות פה (נושאי הגיור, ביטול מתווה הכשרות, רחבת הכותל, ועוד), ולא רק שזה ירחיק אותו עוד ועוד מהמסורת, אלא גם עלול להעמיק את המחלוקות בעם. (נכון, זה נכון גם לו תוצאות הבחירות היו ההיפך לגמרי). נו, אז מה עושים עם זה? קודם כל, מה לא. לא מתייאש ('עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'). גם לא מערער על סמכות המשטר החדש לעשות כהבנתו, מכוח החוק והרוב שיש לו, גם אם חלק מהדברים מאוד לא ימצאו חן בעיניי (במקום שיגזים, אני בין המעטים שעדיין מאמין שבג"צ ישים גבולות). אני אולי נאיבי אבל לא עד כדי כך לחשוב שבענייני דת-מדינה הנבחרים החדשים ייתנו משקל הוגן להשקפות העולם האחרות שבשטח. עם התשובה 'העם אמר את שלו', קשה יהיה להתווכח. אז מה, להרים ידיים? עוד לא. אנסה להמשיך לבטא את העמדה שלי מתוך תקווה שאט אט תחלחל, ואולי הישועה לה תבוא מלמטה. מהשטח. אינשאללה. בהערת אגב. הנה אור בקצה המנהרה. מסתמנת הבנה בין ש"ס לרשימת הציונות הדתית לגבי משרד הדתות. שר מש"ס, סגן שר מהסרוגים. רב ראשי ספרדי חרדי, רב ראשי אשכנזי ציוני. אין 'חשש' שהוא יהיה מהמיינסטרים. הרב דוד סתיו ששאף להגיע לשם, יכול לגנוז את החלום. הימור שלי; סיכויים טובים לרב מיכה הלוי, הרב הראשי של פ"ת, שמקובל על החרדים לא פחות מאשר על החרד"לים ועל חלק משמעותי ב'לייטים', ועושה בפ"ת עבודה מעולה לכל הדעות.
נתניהו. להצדיע. כנגד כל הסיכויים חוזר לבלפור. אני מדלג רגע על הקטע של מיומנות פוליטית, האם הוא מבשל לנו כמה עריקים ממחנה גנץ, וכדומה, ומנסה לגעת רגע במהות עליה החלו לדבר בימים האחרונים כמה מעצבי דעה מובילים במדינה כמו מיכה גודמן, היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט ואחרים. כשהם שואלים לאן מוביל ביבי נתניהו כעת, הם מכוונים לדברים הגדולים שמעל מי יכהן באיזה משרד. מהיכרות איתו, וגם בהתבסס על העבר, כשתמיד דאג לצרף לממשלתו כאלה שאינם במילייה הפוליטי שלו (אהוד ברק, ציפי ליבני ואחרים), ובהתחשב בכך שמפאת הגיל הגיוני שנתניהו כבר בשלהי כהונתו הבכירה (עוד כמה שנים ו…די), צצה השאלה – איזה נתניהו רוצה עתה נתניהו להיות. ופשוט יותר, האם 'רק' לנהל את המדינה בשנים הקרובות כמה טוב שניתן, או גם להשאיר חותם של 'מנהיג על', מקובל ואהוד על חלקים גדולים בעם גם כאלה שאינם ליכודניקים? האם ירצה להיזכר לא רק כמי שכיהן כראש ממשלה יותר שנים מכל מישהו אחר, אלא גם כמי שהביא דברים גדולים ועצומים (והסכמי אברהם הוא אחד מהם, שאיש לא יוכל לקחת לו)? האם בשביל זה ינסה נתניהו לעשות דברים שהוא מאמין בהם, גם אם הקהל הימין-ימין, ובכלל זה ואולי בעיקר שותפיו ברשימת 'הציונות הדתית' יתקשו לבלוע? ד"ר מיכה גודמן, לאחר שקרא את ספרו החדש של ביבי נתניהו (ביקורת שלו על הספר תופיע ב'מקור ראשון' השבת), אמר כי השאלה היא האם נתניהו, שהשקפת העולם האמתית שלו היא לא בדיוק ימין-ימין (מסירת חברון לרש"פ, כדוגמא, אמרנו?), ינווט את הספינה יותר קרוב להשקפת העולם שלו מאשר לזו של הבייס העיקרי שלו. שאלה טובה.
(וירא תשפ"ג)
