המגזר הציוני דתי חייב להחזיר עטרה ליושנה

 יוחנן בן יעקב, כפר עציון

ב-2 בנובמבר 1917 פורסמה הצהרת בלפור: "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", שקיבלה הכרה בין-לאומית בוועידת סן רמו. בחלוף 105 שנים, ב-2 בנובמבר 2022, התבשרנו שמפלגות השמאל כשלו בבחירות. גוש השמאל פעל בשנה וחצי האחרונות לכווץ את שטחה של ארץ ישראל שבידינו ולטשטש את זהותה היהודית. לדעתי, עמדות אלו תרמו לכישלונו.

מיד אחרי מעמד הר הכרמל חלק אליהו הנביא כבוד לאחאב מלך ישראל – מלך חוטא שעשה הרע בעיני ה' – ורץ לפני מרכבתו מהר הכרמל עד יזרעאל. אליהו למדנו חובת כבוד לשלטון בישראל גם כאשר הוא חוטא ופושע. פרק זה טרם הופנם על ידי המנהיגות החרד"לית ביחסה לממשלת ישראל הנבחרת. השִנאה היוקדת, הארס והרעל שריססו כלפי הממשלה ותומכיה חרגו מכל סבירות, הוגנות ואחריות. על חומרת מעשים אלו מלמדנו בעל המשך חכמה (שמות, יד): "על חילול שבת בעוונותינו הרבים שנתפשט יאחר להם [הקב"ה ירחם ויאריך אפו] … אבל כיוון שפרצו בנימוסיות הולכים בחרבות וחיצים לחמוס ולגזול ונשחתו במידות כי המה כחיתו טרף, אז נקום ינקם ולא יאחר". הנפת חרבות בעם ישראל חמורה מחילול שבת, מעבודה זרה ומגילוי עריות! אם נציב במשוואה את מחללי השבת ומגלי העריות בקואליציה היוצאת, מול האופוזיציה החרד"לית, התוצאה עגומה ביותר.

על הרבנים, נושאי דגל התורה, להדיר עצמם ממעורבות בשדה העכור והמוקצן בו מתנהלת הפוליטיקה המפלגתית. לכבודה של תורה עליהם להשמיע קולם ברמה בנושאים ערכיים, במחלוקות לשם שמיים ולא בעימותים בהם הערכים טפלים למאבקי כוח ושררה שמתנהלים בסגנון גס ופרוע. האמת היא שאזרחי ישראל נחלקו בהצבעתם בדיוק לשתי מחציות. רק כללי המשטר הדמוקרטי העניקו ניצחון לגוש הימין. אילו גוש השמאל היה יותר מאורגן בתוך עצמו, סביר שהתוצאה הייתה שונה. "העם אמר את דברו" – נכון מאד, אנחנו חצויים. מכאן נדרשת ענווה, צניעות, איפוק וריסון מצד המנצחים, שחייבים להפנים את העובדה שהמפסידים הם מחצית העם!

העוצמות בהן המערכת הפוליטית מטלטלת אותנו כבר כמה שנים מְסַכּנוֹת את המדינה. בשורש העניין הולמת בנו העובדה שהמטוטלת הפוליטית נעה בין קצוות ואיננה מצליחה למתן את מעוּפה ולהתייצב במרכז. המרכז הפוליטי בישראל נמוג והשתלטה עלינו מנהיגות פוליטית קיצונית, לוחמנית ומקטבת. המציאות המורכבת מאד בה אנו נתונים- בסוגיית דמותה היהודית של המדינה, במישור המדיני ביטחוני ובשורה של נושאים אזרחיים – פוגשת מנהיגות פוליטית שמביעה עמדות חד-ממדיות וצרות אופק. היעדר מרכז מאוזן, מתון, רגוע, הן באגף השמאלי והן באגף הימני, דוחף רבים מאיתנו אל הקצוות. "ימין ושמאל רק חול וחול" – מימין ומשמאל דרושה מנהיגות שמקרינה שותפות, קדושה, טוהר, רוממות רוח, תקווה. חרף כל זאת, ראוי לציין לשבח את כל חלקי החברה שלנו, שטִלטולים פרועים אלו אינם מערערים את חוסנו של המשטר הדמוקרטי בישראל, ויש לייחל ולפעול שכך יהיה.

בנסיבות אלו חסרה תנועה נאמנה לערכי הציונות-הדתית המקורית. אל נתבלבל, המפלגה הנושאת שֵם זה איננה ציונית-דתית והכתרתה בשֵם זה הוא גזל מותג של תנועה מפוארת בת 120 שנה, שאיבדה את מנהיגותה הפוליטית ונכבשה על ידי מנהיגות חרד"לית. אני מאמין ומעריך שרבים מקרב הציבור הדתי לאומי היו ונותרו ציונים-דתיים. לציונות-הדתית מסורת ודרך ברורה, אף כי מורכבת וקשה להנחלה ולהורשה. היא קיצונית בהתייצבותה בנקודת המפגש הסוערת והמתוחה של הדת והמודרנה, ובנטילת אחריות מלאה לשתיהן. ביסוסה על שתי רגלים מייצרת כפילות מהותית: ציוני-דתי; תורה-ועבודה; הפועל המזרחי; חוק והלכה ועוד הרבה. היא שמונעת גלישה לקיצוניות חד-ממדית ושומרת על איזונים ובלמים.

כאוויר לנשימה דרושה לנו התארגנות ציונית-דתית של כל הגופים הנאמנים למורשת הציונות-הדתית המקורית ולערכיה המכוננים. הקמת תנועה חוץ פרלמנטרית שתפעל לגיבוש מִשנה ציונית-דתית בדורנו ותתמודד עם הבעיות והאתגרים שהמציאות מטילה לפתחנו. אני מאמין ומקווה שיהא בכוחה לכבוש מחדש את מרכז ההוויה הציונית-דתית, להשפיע גם על השדה הפוליטי, ולדחוק מהמרכז את אלו שמקומם הטבעי בשוליים. לא חלילה באלימות, בפרעוּת ובתכססנות, אלא בהתמודדות ערכית, רעיונית וחינוכית. ומה שנכון לנו נכון באותה מידה גם לשמאל הערכי – כולנו חייבים להחזיר עטרה ליושנה ובזאת ניבחן!

(וירא תשפ"ג)