הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
בפרשיית לידתם של יעקב ועשו עולות מס' תהיות שבהבנתן נוכל ללמוד פרק חשוב בחינוך ילדינו.
רבקה, לאחר תפילות רבות, הרה, ואולם מיד באותו הזמן "ויתרוצצו הבנים בקרבה". וכדברי המדרש, מרגישה רבקה שמשהו אינו כשורה, כאשר בעברה על פתחי ביהמ"ד יעקב מפרכס לצאת ובעברה על פתחי בתי ע"ז עשו מפרכס לצאת, ולכן שואלת רבקה את הנשים במקומה אם כך רגיל הוא, ובאמרן לה שלא, מגיבה ב"ותאמר אם כן למה זה אנכי" ומסביר רש"י במקום; אם כן הוא גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון מיד "ותלך לדרוש את ד'" בבית מדרשו של שם לדעת מה תהא בסופה "ויאמר ד' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו" ומסביר רש"י שני גויים בבטנך "אלו אנטונינוס ורבי".
קשים דבריו של רש"י שהרי א', היאך אחרי שהתפללה כ"כ להיפקד מתחרטת רבקה על הריונה בגלל קשיים וכאבים? וכי לא ידעה שכך יהיה, והרי מדובר בהעמדת ההמשך לאבות הקדושים ועל כך לא היתה מוכנה לסבול מעט? עד כדי כך קשים הדברים שהרמב"ן בפירושו כתב: "ואיננו נכון" והסביר שאין משמעות "אנכי" כ-למה התפללתי על ההריון, אלא- "והנכון בעיני כי אמרה אם כן יהיה לי למה זה אנכי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי". וגם דברים אלו קשים, על מה רבקה מסבה את דבריה שהיתה מעדיפה לא להיות בעולם מלחוות את קשיי העיבור?
ובאמת כדי להבין את הדברים נכוחה, צריכים אנו לראות את ביאור העניין של אנטונינוס ורבי. וכי מה עניינם בכאן? הגמ' במס' סנהדרין צא: מביאה דיון בין רבי הקדוש לאנטונינוס. כך שאל אנטונינוס: מאימתי נשמה נתנה באדם משעת יצירה היינו שנרקם בבשר גידין ועצמות או משעת פקידה שהיא שעה שהמלאך מביא הטיפה לפני המקום ואומר מה תהא עליה. א"ל רבי משעת יצירה א"ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת וא"כ אף טיפה זו אם לא היתה נשמה עד שעת יצירה היתה מסרחת ואינה מולידה אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר "ופקודתך שמרה רוחי". ועוד שאל אנטונינוס את רבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם משעת יציאה ממעי אימו או משעת יצירה א"ל משעת יצירה א"ל א"כ בועט במעי אימו ויוצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר "לפתח חטאת רובץ".
וידוע הדבר שיצר הטוב נכנס באדם רק מגיל הבר-מצווה, אולם וודאי כשהיה התינוק במעי אמו גם היה לו יצר טוב שהרי המלאך לימדו תורה רק שנסתלק ממנו כשסטר לו על פיו בעת יציאתו ממעי אמו ואילו יצר הרע נמצא באדם משננער לצאת ממעי אמו.
לאור האמור ניתן להסביר את החלק הראשון בדברי רבקה המאפיין את חששה ושאלתה את שאר הנשים, ונאמר שרבקה לא ידעה שיש בבטנה תאומים וכמו שמוכח בהסבר ראשון שנקט הרמב"ן "וטעם שני גויים בבטנך, הודיע לה שלא תפחד, כי בעבור שהיתה מעוברת תאומים הוא הריצוץ הזה בבטנה כי דרך נשים לה" – כלומר שכאשר שאלה על התנהגות הוולד בבטן חשבה שיש לה וולד אחד וא"כ לא ברור האם רוצה לצאת לתורה או לע"ז שהרי מתרוצץ בשני המקרים. כלומר רצתה לדעת האם חלק הנשמה של יצר הטוב הנמצא בעובר יש בכוחו לרצות ולצאת כשעוברת ליד ת"ת, וכשענוה שלא, פחדה שמא יש בבטנה תינוק שיצר הרע שבו כה חזק שרוצה לצאת לע"ז, כדברי אנטונינוס לרבי ואם כך הרי שהנה היא עומדת ללדת בן רשע שכבר עכשיו רוצה לצאת למקום ע"ז ואינו סובל מקום תורה.
ועל כך אמרה "למה זה אנכי", כלומר, אם ככה, מצטערת אני בעיבור זה שיביא בן רשע לעולם, כמו שחשב חזקיה שהיות ועתיד לצאת ממנו בן רשע הרי שלא יעסוק בפריה ורביה (ואף נענש על כך כי לא עליו לעשות חשבונות שמים). וחשבה רבקה לעצמה, חייבת אני לעזור ליצחק בהיותי קיימת אבל אילולא הייתי לא הייתי מביאה בן רשע לעולם. מיד "ותלך לדרוש את ד'" וכלשון רש"י "להגיד מה יהא בסופה"?
'ויאמר ד' לה שני גויים בבטנך", דעי שלא מדובר בבן רשע שמפרכס לצאת ליד ע"ז וכאשר מגיע ליד מקום תורה מזדעזע אלא שניים לך. האחד רוצה לצאת במקום תורה כיון שטבעו נמשך אל הטוב, ואילו השני רוצה לצאת במקום ע"ז כיון שטבעו נמשך אל הרע, אך לא משום שיצרו הרע גדול במיוחד שהרי ברחם אינו שולט עוד ויכול להיות שבסופו יהיה כאנטונינוס שלבסוף התגייר.
וא"כ יוצא שאם עשו בבטן אמו הינו רק בטבעו רע אך יכול להשתנות, יש בכך ביקורת כביכול על יצחק שנכשל בחינוכו ולא שמו לב לצרכיו המיוחדים, כרש"י על הפס' "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה" – "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם כיוון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה", ובגלל שבקטנותם למדו באותו מקום וחיו באותה האוירה, אולם מה שהתאים לאחד לא התאים לשני. וכך אומר המדרש על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" שבשל אהבתו של יצחק יצא עשו לתרבות רעה.
ונשאלת השאלה: איך יתכן שיגדול בבית יצחק רשע כזה גדול? ובאמת אומר שלמה "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", בחינוך הילדים חייב לגדלם באוירה של קדושה אבל זה לא מספיק, צריך להיות "חינוך" בפועל לעמוד על טבעו ועל נטיותיו של הילד. ואם טבעו הולך לכיוון מסויים, דרך אותו כיוון להגיע לדרך ד' (אם מזלו נוטה לדם הפנהו למילה ולשחיטה וכד' ולא שיתדרדר ח"ו מכח טבעו לרצח כעשו) וכפי שאומר הגר"א על כך "כשהוא עוד נער ואז גם כשיזקין לא יסור".
בחינוך לא ניתן להישאר פאסיבי ולהסתמך על החברה והסביבה, אלא צריך להיות אקטיבי ולגלות בכל ילד את התכונות המיוחדות לו ומתוך כך לחנכו ולהביאו לדרך ד'.
(תולדות תשפ"ג)
