הקרב על הבאר

הניצחון בקרב על באר שבע שינה את מסלול זהות הארץ. מעתה היה היעד של הקמת הבית הלאומי היהודי, יעד בריטי רשמי

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" [כו- ט]. השאלה המתבקשת מהתיאור שבפסוק, היא- למה שיעשו את זה? הרי סתימת הבארות פוגעת גם בהם. רש"י עונה תשובה פרקטית – הפלישתים חששו מהגייסות שינסו לכבוש את עריהם. הם לא רצו שיהיו מים לאויביהם. הרמב"ן פירש כי הפלישתים חששו שמימי הבארות הללו מפחיתים את כמויות המים בבארות שלהם. ועדיין קשה להבין, הרי מהפסוקים משמע שהפלישתים סתמו את הבארות מטעמים של ריב ושנאה ולא מטעם ענייני.

משיב על כך הרב י.צ. מקלנבורג, בעל 'הכתב והקבלה' כי "יתכן שקריאת שמות הבארות הייתה דומה לשאר קריאת שמות שהיו לזכרון, כמו ה' יראה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', בזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשאוב מים מבארו, באמרם נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם…". מדובר פה בקרב על התודעה. אברהם, ואחר כך יצחק, קראו לבארות בשמות המנציחים את אמונתם בה' ודבר זה צרם לפלישתים. הם המשיכו להאמין באליליהם ולא היו מוכנים להנציח את האמונה האחרת.

הסבר זה של שמות הבארות מתחבר לשאלה אחרת, מדוע נקרא שם המקום "באר שבע"? אם נתבונן בפסוק בימי אברהם נראה שהמקום נקרא על שם השבועה "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" [כא' לא] ואילו בפרשתנו נאמר: "וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [כז – לג'].

משמע, שהעיר נקראת על שם המספר 7. מסביר הספורנו: קרא לבאר 'שבעה' משום שהייתה זו הבאר השביעית. שלוש בארות שנחפרו בימי אברהם, שלוש בארות שנחפרו בידי יצחק – עשק, שטנה ורחובות ואילו זו, הייתה השביעית. לפיכך הבאר בימי אברהם מנוקדת בקמץ על שם השבועה, ואילו הבאר בימי יצחק מנוקדת בסגול על שם המספר שֶבַע.

הקרב על באר שבע היה אפוא בעל משמעות תודעתית חשובה. כך בימי קדם וכך בעת החדשה. בימי מלחמת העולם הראשונה [1914 – 1918] שזור הקרב על העיר בקרב על עתידה של הארץ ועל זהות יושביה. הבריטים והעות'מאניים [הטורקים] לחמו אלה מול אלה בגבול רפיח בואכה עזה. שני הצבאות ניסו לשבור בגזרה זו את היריב. הטורקים שאפו להגיע לתעלת סואץ ואילו הבריטים שאפו להגיע לירושלים ואחר כך למוטט את האימפריה העות'מאנית. כמו בקרבות באירופה, גם כאן, בא"י, המערכה הייתה תקועה. היישוב היהודי הקטן היה מוכה רעב. הטורקים חמסו מכל הבא ליד ואסרו כל פעילות ציונית. בנוסף, פקדה את האזור מכת הארבה. אהרון אהרונסון, המדען הנודע, הסכים לעבוד עם הטורקים בבלימת הארבה. הוא התנה זאת בחופש פעולה וחופש תנועה. הטורקים נענו בחיוב. ברם, ככל שהכיר אותם יותר, התוודע אהרונסון לאכזריותם וחוסר התוחלת בעזרה להם. הוא הקים את מחתרת ניל"י שחתרה לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל ולכונן בה בית לאומי יהודי. אהרונסון האמין כי בריטניה הדמוקרטית טובה ליהודים. הוא נסע למצרים ושם יעץ לגנרל אלנבי לפרוץ לארץ דרך מרכז סיני ולהגיע לבאר שבע. כך יעקוף את מרכז הכוח העות'מאני המרוכז בעזה. הבריטים היססו לחצות את המדבר. אהרונסון מסר לידיהם מפה של בארות המים, ואף יעץ להיעזר ב'ספינת המדבר'- הגמל.

אלנבי אימץ את רעיונות אהרונסון. הבריטים "איבדו" בשטח מסמכי התקפה כוזבים על עזה. בנוסף, הפגיזו בפעולת הסחה את מוצבי הטורקים בגזרה זו. הכוח העיקרי, לעומת זאת, הסתער על באר שבע. ב- ט"ז מרחשוון תרע"ח (1 בנובמבר 1917) הוכרע הקרב על באר שבע. למחרת, ניתנה הצהרת בלפור. גם בהשגת הצהרה זו היה אהרונסון שותף. הכוח הבריטי המשיך לכיוון ירושלים. המטרה הייתה לכבוש את העיר ולהעניק לבריטים הישג יוקרתי לכבוד חג המולד.

הניצחון בקרב על באר שבע שינה, אפוא, את מסלול זהות הארץ. מעתה היה היעד של הקמת הבית הלאומי היהודי, יעד בריטי רשמי.

במהלך הקרב חששו הבריטים, כי הטורקים יסתמו את כל הבארות. ברם, ההפתעה הייתה כה מוצלחת, כשהכוחות הבריטים הצליחו לחדור לעיר בזמן שהטורקים הספיקו לחבל רק בארבע מתוך 17 הבארות בעיר. כך התקיימו דברי בעל 'הכתב והקבלה' על מעשי עבדי יצחק: "…ובא הכתוב להודיע, כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותם הבארות ולהחזיר שמותם, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה".

(תולדות תשפ"ג)